חייל, אברך, אני מקנא בכם

בסוף השבוע האחרון טילפנתי לבן דוד שלי, לוחם גבעתי שיצא לשבת לאחר חודש של לחימה מפרכת בעזה.

“תגיד, אתם מודעים שם בחזית למה שקורה כאן בעורף? להירתמות של עם ישראל שלא מפסיק לשלוח אוכל ופינוקים ולתפילות שמקדישים לזכותכם”? שאלתי.

“זה ממש מחמם את הלב” ענה לי. “אמנם לא כל האוכל מגיע לשטח הלחימה אבל אין לך מושג כמה התפילות עוזרות, יש דברים שאני לא יכול לספר אבל רואים שם ניסים בכל רגע, אין ספק שהזכויות של לימוד התורה והתפילות מסייעות לנו בכל שלב בלחימה הזו, תמשיכו, אל תרפו!”

מי היה מאמין. לפני עשר שנים היינו יושבים באירועים משפחתיים ולא חדלים מלהתווכח בנושאים הללו. בן המשפחה המדובר הגיע מהציונות הדתית, אידיאליסט מובהק הרואה בצבא קודש קודשים, ואילו אני בן עולם הישיבות השחורות שלא רואים עין בעין את קדושת הצבא מול ערך לימוד תורה. והנה בשיחת טלפון אחת באמצע המלחמה מתברר שכל אחד מעריך את תרומתו של הצד השני, אני לא מפסיק להתפעל ממסירות הנפש שלו למען העם והארץ והוא מעודד אותי להמשיך וללמוד לזכותו.

הפסקת האש מורידה לנו את המורל

“תגיד, הנפילה של החברים לגדוד לא מורידה לכם את המורל” שאלתי אותו “יש לכם עוד חשק להילחם?”

“זה כואב מאוד” הוא ענה לי “לא קל לאבד חברים ליחידה, אבל אין מה לעשות יצאנו למלחמה וידענו שנשלם מחיר, המורל שלנו גבוה, יצאנו להגן על עם ישראל ומבחינתנו לא נפסיק עד שנשמיד את כל הטרור בעזה, הדבר היחיד שמוריד לנו את המורל זה ההכרזות על הפסקת אש. אנחנו מציבים יעדים, מתכננים פעולה וברגע האחרון נעצרים בגלל ההפסקות האלה, הטעות הגדולה  ביותר במהלך מבצע זה להפסיק את האש”.

נדהמתי מהאמביציה שלו. בסתר ליבי התפללתי שגם ללוחמים שבעורף, לומדי התורה תהיה את אותה אמביציה של הלוחמים שבחזית. שגם הם יתאכזבו אם יודיעו להם על הפסקת אש ויציאה לבין הזמנים, וגם הם יבינו את גודל האחריות שמונחת על כתפם.

שעה לאחר מכן גיליתי לשמחתי שגדולי הדור פסקו להאריך את סדרי הלימוד ולבטל את חופשת בין הזמנים, המודעה שנתלתה בכניסה לישיבה הגדולה בעולם – ישיבת מיר על המשך הסדרים וביטול החופשה הכניסה בי תחושת גאווה. עולם התורה מבין את האחריות, בחורי הישיבות מרגישים את שותפות הגורל, אשרינו שאנו שייכים לעם כל כך  מיוחד שלמרות הדמוניזציה והבורות סביב נושא השוויון בנטל, עדיין בשעת מלחמה וברגע האמת כל אחד מבין את מקומו, וכל ציבור עושה את המקסימום שהוא יכול בתחום שהוא טוב בו.

“אני לא מאמין שאני הולך בשביל זה”

אבל יחד עם תחושות הגאווה הזדחלה לה גם תחושת הקנאה, קנאה באנשים שמבינים את האחריות ולא נוטשים את העמדה בשעת קרב, החייל בחזית, והאברך שבכולל, שניהם מבינים שרגע אחד של רפיון עלול להכריע את המערכה, שניהם מבינים שברגעים של הפסקת אש האויב יכול לחטוף חייל והיצר יכול להפיל חללים, קינאתי באנשים שמוסרים את נפשם בחזית, שממיתים עצמם באוהלה של התורה, האנשים שבזכותם אנו חיים.

וזה מה שהזכיר לי את החוויה שלי מלפני שנה בדיוק.

ביום ערב תשעה באב בשנה שעברה, זכיתי ללוות את מרן הראש”לצ הרב יצחק יוסף לפגישה עם ראש העיר בנושא הבחירות לרבנות. כשירדנו מהאוטו הרב לחש בצער “אני לא מאמין שזה מה שאני עושה, מכתת את רגלי מעיר לעיר כדי להיפגש עם נבחרי ציבור במקום לשבת בישיבה ולהכין את השיעור של היום בערב”.

“ביטולה זוהי קיומה” ניסיתי להרגיע אותו “הרב הולך במצוות אביו לשליחות הזו שיכולה להציל רבים מעוון”.

כשנכנסנו למשרד, הודיעו לנו שראש העיר מוסר את התנצלותו אך הוא יתעכב כחמש דקות.

“יופי, יש לנו חמש דקות, בא תשמע מה אני הולך לומר בשיעור הערב” הושיב אותי הרב לידו והחל לדון בנושא לימוד תורה ובתשעה באב, “הרי קיימא לן שדברי תורה משמחים את הלב, ואסור לשמוח בתשעה באב, מצד שני אנחנו מברכים ברכות התורה בתפילת שחרית, יכול להיות שמברכים ברכה לבטלה?”

הרב פתח ב”חבורה” מרתקת, ואני התפללתי שראש העיר יאחר כמה שיותר.

כשיצאתי מהפגישה הרהרתי לעצמי, כמה חבל שלא זכינו להשתוקק כך ללימוד תורה. כמה קנאתי באנשים שמחפשים כמה שיותר סיבות להתיר לימוד תורה גם בתשעה באב למרות השמחה שזה מביא להם.

תשעה באב השנה, אותם הרהורים, אותם תחושות של גאווה מהולה בקנאה ואותה תפילה שהשנה בע”ה לא נצטרך כבר לצום ונזכה לגאולה השלמה.