כך העלילו חמישה שוטרים עלילה על עיתונאית אחת

חוסר אונים, אין דרך אחרת לתאר זאת. זה מה שהרגשתי ששוטר בילוש בלבוש אזרחי הטיח אותי במדרכה, פשוט כי לא הסכמתי להפסיק לצלם בנייד חמישה שוטרים מפעילים אלימות כלפי מפגינה. זה גם מה שהרגשתי כשהוא הסביר לי, שמרגע זה אני עצורה על הכשלת שוטר, וגם כששנייה לאחר מכן חמישה שוטרים נאבקו איתי בכוח (וניצחו, אני בחורה קטנה) על הטלפון הנייד שלי, וזרקו אותי לתוך רכב של שירות בתי הסוהר.

אותה הרגשה נשארה גם כשניסיתי להסביר לאחד מהשוטרים, שמבחינה חוקית, אסור לו לקחת לי את הטלפון. “לא לקחתי, הוא נפל והרמתי אותו”, הוא הסביר לי בלי למצמץ. והוא לא הסכים להחזיר. חוסר האונים הגיע לשיא כשמצאתי את עצמי יושבת מול חוקרת, שאמרה לי שחמישה שוטרים – לא פחות – טוענים שבעטתי בהם.

17 אנשים נעצרו אתמול בהפגנת השמאל בכיכר הבימה. הפגנה פצפונת שספק אם הייתם שומעים עליה לולא הפגנת כוח ברוטאלית ומפחידה של משטרת מחוז תל אביב, מחוז כושל אפילו בקנה מידה של משטרת ישראל, שהפכה לשם נרדף לכל מה שמקולקל כאן.

למפקד מחוז תל אביב, ניצב בנצי סאו, יש שאיפות גדולות, אבל אירועים מהסוג הזה אינם זרים לו – קידומו נעצר בעבר לאחר שבמסקנות ועד אור נקבע כי כמפקד מג”ב צפון ניהלו פקודיו עימות עם אזרחים ללא הצדקה.

הנסיבות, גם הפעם, דומות להפליא: את המפגינים המעטים שהגיעו לכיכר הבימה דחפו היס”מניקים לכיוון רחוב תרס”ט. גם אני ודוד הצלם היינו שם באמצע, אבל בשלב מסוים דוד נעלם ואני שמעתי צעקות של בחורה. כשהתקרבתי ראיתי מפגינה שרועה על הרצפה, כחמישה שוטרים אחוזים בחוזקה בידיה וברגליה והיא צורחת שיעזבו אותה, שאסור להם לגעת בה, שהם מכאיבים לה.

הרמתי את הטלפון הנייד והתחלתי לצלם. אדם בלבוש אזרחי התקרב אלי ואמר לי להפסיק לצלם. לא זזתי.

הוא נצמד אלי וניסה להזיז אותי אחורה באלימות, אבל המשכתי. בשלב הזה הוא החליט לעצור אותי, הטיח אותי על אותה בחורה שעל הרצפה ואמר לי שכרגע הכשלתי שוטר. המצלמה עדיין רצה, כפי שאפשר לשמוע בסרטון.

כשבאתי להתרומם, יד של אחד השוטרים תפסה אותי והורידה אותי בכוח למטה, והבחור על אזרחי אמר לי שאני עצורה. ואז הגיע הרכב של שב”ס. הבנתי שאין לי הרבה ברירות, התרוממתי מהרצפה ונכנסתי לתוכו. השוטרים, למען הסר ספק, ידעו שאני עיתונאית ונזכרו שבעצם הטלפון הנייד עדיין אצלי.

שוטר ניסה לקחת לי אותו מהיד. אמרתי לו שאסור לו.

תוך שניה חמישה שוטרים נאבקו בי, בחורה בגובה מטר שישים, על הטלפון.

בסוף אחד עקר לי אותו מהיד בכוח ודחף אותי על שאר המעוכבים שישבו ברכב, תוך שהוא צועק “תפסיקי לבעוט”. גם אם הייתי רוצה, לא באמת יכולתי לבעוט בחמישה שוטרים.

ניסיתי להסביר להם שאני עדיין לא עצורה ובשל כך הם לא יכולים לקחת לי את הטלפון. שאר המעוכבים ברכב החזיקו כולם בטלפונים שלהם ודיווחו על דבר העיכוב.

“על פי החוק מותר לי לקחת לך את הטלפון מחשש שתקליטי”, הסביר השוטר איציק דלויה, “זה חוק ההאזנות”.

הסברתי לו בטון הכי נחמד שהצלחתי לגייס שאין באמת חוק כזה, ושהוא פשוט עובר על החוק. הוא עבר להתווכח עם הבחורה קרן, שאמרה שאסור לו לעצור בלי לעכב. הוא הסביר לה שהיא הולכת לבלות מאחורי סורג ובריח הלילה.

ביקשתי שוב את הטלפון. “הטלפון שלך אצלי, לא לקחתי אותו”, הסביר השוטר פארח חמד, “הוא נפל והרמתי אותו”.

הסתכלתי עליו בתדהמה. הטלפון נלקח לי מהידיים, הוא מעולם לא נפל.

בשלב זה הרכב התחיל לנסוע. עשה סיבוב לנתיבי איילון ואחרי עשר דקות חזר בדיוק לאותו המקום, “תיזהר מהצלמים”, אמר איציק דלויה לשוטר שישב לידו.

“קחי”, השוטר חמד החזיר לי את הטלפון מיד כשחזרנו לכיכר. הסרטון האחרון שצולם שם, אותו סרטון שלי מנסה לחלץ את הנייד מידיהם של השוטרים, לא היה.

“את כתבת משפט, לא? אז את יודעת שאסור לתקוף שוטר”, הוא אמר. בשלב הזה כבר חשבתי שאני הוזה. אותו שוטר גם לא שכח לצעוק לי, או לקרן שישבה לידי בזינזנה דרך החלון: “הכנתי לך את החדר בנווה תרצה”, לפני שהלך.

כשישבתי בזינזנה הבנתי: המשטרה היא כל מה שאומרים עליה

הגענו לתחנת גלילות.

לזכותם של השוטרים בתחנה ייאמר שרובם באמת לא הבינו מה אני עושה שם. אבל לא החוקרת שישבה מולי, שעיינה בדוח ושאלה למה בעטתי בחמישה שוטרים. הסברתי לה שמעולם לא קרה כזה דבר. היא המשיכה: “אז חמישה שוטרים משקרים?”

עניתי לה שכנראה שכן. “למה להם? הם מכירים אותך?”, היא שאלה שוב.

ניסיתי להסביר לה שאין סיכוי שאני יכולה להתמודד עם חמישה שוטרים גם אם הייתי רוצה. היא הסבירה לי שלבעוט דווקא יכולתי מצוין. ולך תתווכח עם דבר כזה. אני, שבחיים לא הסתבכתי עם החוק ובטח שלא נחקרתי.

לונג סטורי שורט, סביב השעה 1:30 בלילה שוחררתי הביתה בתנאים מגבילים. על שקר גס ובוטה של שוטרים, עובדי מדינה, אנשים שאמורים לשמור על הביטחון שלי, שילמתי מאתיים שקל ואסור לי להתקרב לכיכר הבימה או לכיכר רבין ל-15 ימים.

זה ההיגיון נוסח משטרת ישראל: גם כשהם כבר יודעים שלא באתי להפגין, אלא לסקר, הם עדיין בוחרים להרחיק אותי מהפגנות. שלא לדבר על זה שאפילו שלא הייתי בכיכר רבין או בסביבתה השבוע, זה עדיין לא הפריע להם להרחיק אותי משם.

אז מה הנזק בסך הכל? כמה סימנים כחולים, וההבנה כמה קל למערכת לשקר, וכמה המילה שלך כאזרח לא שווה כלום. אתמול בלילה הבנתי שמשטרת ישראל היא כל מה שאומרים עליה. משטרה שקרנית, פחדנית, משטרה שמתאמת עדויות ובעיקר משטרה אלימה. למה? סתם כי מתחשק לה.

בנצי סאו, מפקד מחוז ת”א, חושב שהוא הולך להיות המפכ”ל הבא, אבל בינתיים נראה שבקושי על צוות הבריונים חמומי המוח שלו הוא מצליח להשתלט. אותו איציק דלויה שאיחל לנו לילה טוב בכלא, שידע שאני עיתונאית והחרים לי את הטלפון הנייד, שבחשבון הפייסבוק שלו ניתן למצוא בדיוק את מה שהוא חושב על שמאלנים (בוגדים זה עוד עדין), הוא בטח לא הבחירה הטבעית ללכת לפזר הפגנה כזו.

אתמול כשישבתי בזינזנה בלי אוויר במשך שעה ואף אחד לא ידע איפה אני, רק בגלל שצילמתי שוטרים שחושבים שמותר להם הכל עוצרים באלימות מפגינה, הבנתי שכנראה אני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שזה קורה לה.

המחשבה הזו לא נותנת לי מנוח.

• גלי גינת היא כתבת המשפט של אתר וואלה