למה לדרעי ולזאב מצמידים ‘הרב’ ביום ליום, ולאלי ישי לא?
1.
עיתונות-המלחמה של המגזר החרדי העמידה בסופשבוע זה בראש סדר היום שלה את ‘בין הזמנים’ – יהיה או שלא.
בבחינת, אמור לי מי הם רבני העיתון, ואומר לך מה יופיע בשער.
וכך, ביום ליום כיכבה הוראת מועצת חכמי התורה: “אם תימשך הלחימה, בין הזמנים יבוטל עד ט”ו באב” – ובפנים: “אם ‘צוק איתן’ יימשך, תתכנס מועצת חכמי התורה ותחליט האם לבטל את המשך בין הזמנים”.
ביתד נאמן, כמובן, נצמדו להוראת הגראי”ל שטיינמן, לפיה יש להאריך את הזמן עד לשבת נחמו (לישיבות גדולות ולכוללים בלבד) – כך שהכותרת כבר עסקה בסיכומים: “לאחר החלטת מרן ראש הישיבה שליט”א על הארכת הזמן בשל המצב הקשה השורר בארץ הקודש חיזוק עצום בהיכלי הישיבות והכוללים”.
ומה באשר להמודיע? ובכן, למרבה ההפתעה, שם לא מצאתי כל אזכור. ולא קשה להבין מדוע. אחרי הכול, לא כל חברי מועצת גדולי התורה החסידית נחשבים לרבני המודיע. חלק מהם מצדדים בעיתון המתחרה – המבשר.
ובשביל זה יש משפחה. הלה ידע לבשר בכותרתו כי “מועצת גדולי התורה החסידית החליטה: לבטל את בין הזמנים”.
2.
כמו בניסיון נואש למזער נזקים עשו ביום ליום מאמץ עילאי לבוא לקראת חיילי צה”ל, המסכנים את עצמם למען שלום כולנו.
ברקע עומדת סצנה שאירעה בעצרת התפילה בכותל. חדי אוזן הצליחו לשמוע שם איך מבין הקהל נשמעת דרישה מנשיא מועצת החכמים, חכם שלום כהן, שיעשה ‘מי שבירך’ לחיילי צה”ל, אך לא נענו. רק לאחר הפצרות, ולאחר שהיו מי שלחשו על אוזנו של הרב כי הדבר חשוב, החליט לברך את החיילים. יש מבין ההורים שנפגעו מאד.
בש”ס קלטו עד מהרה כי מדובר בנזק תדמיתי לתנועה, שבמשך שנים ליקטה לעצמה בוחרים בכל ערי הארץ, כולל בעלי כיפות סרוגות ומסורתיים, שדמותו העצומה של הרב עובדיה זצ”ל דיברה היישר אל ליבם. עד מהרה הפיצו בכלי תקשורת שונים קלטת ובה אמירת ‘מי שבירך’, כפי שנאמרה במקום. אכן נאמרה, מחו הורים כאובים, אבל עד שנאמרה.
השבוע ניסו ב’ום ליום לשוב ולתקן את הנזק ההוא.
בשם מרן הגר”ש כהן שליט”א: “וכל עין תדמע דמע דמוע על המסכנים חיילי ישראל שמוסרים את עצמם”.
מורנו הראשל”צ הגר”י יוסף שליט”א: “איך אפשר לצאת לבין הזמנים כשאחינו במלחמה”.
בתקווה גדולה שמצביעי ש”ס ה’סרוגים’ מקפידים לעיין בגיליון השבועי של התנועה להשבת עטרה ליושנה. ולא – ייחשפו לאמירות הללו מעל במה זו.
3.
אפרופו תארים ביום ליום.
לא פעם מנסים המקטרגים, אלה המנסים ללבות שנאה ומחלוקת בתוככי התנועה הקדושה, לפרש את פשרם של התארים השונים המוענקים לאישים מש”ס בביטאון התנועה.
הנה, הם אומרים, ומצביעים שחור על גבי גיליון, דרעי זכה בתואר “הרב”, אלי ישי לא!
כאן המקום לשרבב פיסה של סנגוריה בנושא. אחזו בידיכם את העיתון האחרון ותמצאו הסבר מניח את הדעת לפלונטר הזה.
ובכן, בידיעה העוסקת בגינויים על תקיפת החיילים בבית שמש מוזכרים האישים הבאים באופן הבא : יו”ר תנועת ש”ס ח”כ הרב אריה דרעי, ח”כ ה’ אלי ישי, ח”כ הר’ יעקב ליצמן, ח”כ הר’ משה גפני”.
בהמשך, בפרשת יוסף סגל וחוק היתומים החרדי שהעביר, מוזכר לשבח ח”כ הרב ניסים זאב.
לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שאילו רצו בעיתון להאדיר את שמו של דרעי ולגמד את שמם של ישי ואנשיו (משום מה נחשב ניסים זאב לאחד מאנשיו, למרות שבפועל הוא לויאלי לתנועה כפי שעיצב אותה הגר”ע זצ”ל בסוף ימיו), לא היה זאב זוכה בתואר הרב.
אלא מאי?
טכנית, שני הח”כים הנ”ל (דרעי-זאב) אוחזים בידם כתב סמיכה לרבנות. יעבור ח”כ ישי את הבחינות הנדרשות, יזכה בתעודת ההסמכה, ויום ליום יעניק לו את התואר הנכסף ‘הרב’…
4.
תארים לחוד, וכבוד לחוד.
אין ספק שבאופן טבעי, כבוד מיוחד מעניק הביטאון ליו”ר התנועה. ככה זה, ככה היה גם בימיו של ח”כ אלי ישי כיו”ר ש”ס.
אפרופו ‘חוק סגל’, לאיש אין ספק כי בראש העושים במלאכה היה ח”כ ניסים זאב, שאף הגיש טכנית את החוק, כשהוא מקבל גיבוי משמעותי מח”כ אלי ישי, עוד בקדנציה הקודמת. דרעי פחות טיפל בנושא. גם בקדנציה הנוכחית עסקו בחוק הרבה יותר החברים ישי-זאב.
ובכל זאת, באופן נימוסי ומתבקש, כשעורך העיתון רשימת עושים במלאכה, הוא מציב בראש ובראשונה את יו”ר התנועה.
5.
זוכרים את שערוריית כינוס מנהלי ת”תים בבני-ברק? בשעתו שיגר עו”ד יואב ללום מכתב, בו הביע את מחאתו על שהוזמנו להשתתף בכינוס אך ורק מנהלים אשכנזים.
מתברר שהשערורייה עבדה גם עבדה. השבוע, כפי שמדווח ‘יום ליום’, נערך כינוס נוסף, אף הוא בבני-ברק, ובו השתתפו, עם ראש העיר חנוך זייברט, זה לצד זה – הרב אברהם גומבו מת”ת קרלין (אשכנזי) לצד הרב אליהו דדון (מש”ס).
ובא לציון גואל.
6.
לא פעם אני מתקשה להתחבר לסגנון ביום ליום. מילים כמו שו-איסמה? – צוק איתן גורמות לי להרגיש ‘לא בעניינים’.
אבל השבוע, אני חייבת להודות, שהתחברתי לסגנון העממי והקולח. תודו, שזה מרתק.
כך מתאר אחד הכתבים את הפרלמנט המאולתר של שכונתו, זה הכולל את רפי מהנגריה, ג’ימי מהעירייה, אלפונסו מטאטא הרחובות הותיק, ויוזף קבצן השכונה.
“אלפונסו הרים מטאטא וצעק: צריך להיכנס בהם עד העצמות, לקבור אותם בתוך המנהרות.
רפי מהנגריה, שעדיין עושה מילואים, ניסה להסות אותו. מה אתה נהיית לי גיבור גדול, מה אתה חושב לעצמך להרוס מנהרות זה כמו לנקות מדרכות? נשפך שם דם של חיילים, תירגע! תירגע! אל תהיה גיבור גדול על חשבון הדם של אחרים.
ג’ימי התעקש: צריך להכניס לעזה את חנין זועבי לאחת המנהרות.
יוזף הקבצן סיכם את הדיון:’יאללה טיפשים אתם, לא קבינט בטחוני ולא בטיח, כל אחד שיחזור לעבודה שלו, לפינה שלו, וישאיר להקב”ה את העבודה…”
7.
צרור שאלות:
• על סמך מה קובע יתד נאמן ש”החמאס בלחץ”, וכי זו הסיבה שביקשו מחיזבאללה לפתוח חזית רחבה שניה בצפון?
• אם הכתב הפוליטי של יום ליום במילואים, ואם טורו לא מופיע בעיתון לראשונה אחרי ארבע שנים ברציפות, למה הוא מופיע על גבי השער כאילו כרגיל? קשה לעורכים להשלים עם חסרונו החד-פעמי?
• על סמך מה קבע המודיע, בשער המגזין שלו, את נכונות הכותרת “אש ללא הפסקה”? בעיני, או יותר נכון בעיני המציאות, קולעת יותר כותרת ‘יתד השבוע’: “מדשדשים ומתלבטים”. גם כותרת עיתון משפחה לא מאד רחוקה (“מתגלגלים מהצוק”).
• למה ללעוג לראש ממשלה מכהן, שמנהל את המלחמה, תוך כדי מלחמה? מדוע לא להמתין עם כותרות שכאלו ל’שש אחרי המלחמה’? – לפרטים, עיינו בכותרות משפחה – “נתניהו הפסקות אש בע”מ” – “הקבינט דן כל העת בהפסקות האש והלוחמים נבוכים”.
8.
אין מה לדבר. שבוע אחרי שבוע אני אוחזת בידי, זה מול זה, את גיליון החדשות של משפחה לעומת מתחרהו בקהילה – וחייבת להודות כי משפחה ‘לוקח בהליכה’. כתביו פרוסים בשטח, מראייניו כמעט בכל מקום. בקהילה מסתפק בניתוח פוליטי וכמעט בזה תם הסיפור.
לא שהמגזין לא מפצה על כך. אבל מגזין לחוד – וגיליון חדשותי לחוד.
ובכל זאת אי אפשר בלי הערה אחת, קטנה, למשפחה: כשאתם עורכים כתבה נרחבת על מצב הריכוזים החרדיים על רקע התפרעויות הערבים – זה ממש מקסים ומתבקש מאליו. מה קורה בעיר העתיקה, מה קורה בביתר עילית בואכה השכנים שבחוסאן – הכול טוב יפה, אפילו מצוין.
אבל למה, למען השם, לשרבב גם בכתבה שכזו פוליטיקאים? נכון שבחרתם בכמה נחמדים (יצחק פינדרוס, איציק רביץ, מאיר רובינשטיין), אבל למה לא לקחת סתם איזו פרטונה משכונת גילה, או שיינדי משכונה בביתר עילית?
עצה טובה: ל’עמך’ קצת נמאס מפוליטיקאים. הם מוכנים לקבל אותם בטורים פוליטיים, אבל זה טו-מאץ’ עבורם להיזכר בהם גם על רקע זריקות אבנים או יידויי בקבוקי תבערה.
או בקיצור: תחסכו מאיתנו את התענוג.
9.
את הקטע התשיעי קצת הרסתם לי, אתם שם במשפחה.
כבר תכננתי את המילים המושחזות, כמעט העליתי אותן על הכתב, אבל אז הפתיע הכתב. באמת שהפתיע.
שימו לב.
“החברה החרדית מספקת פרשנים לרוב. הם הפכו כבר מושא לגיחוך אצל רבים מאתנו. וכי מה מבין געצל-שמעצל מהמקווה? וכי הוא זה שיכוון את הכוחות?”
טוב, הנה המשפטים שתכננתי להצליף בו, בכתב הנכבד (לא משנה זהותו, חשוב הרעיון) – בדיוק כמו שאתה מבין שגעצל-שמעצל מהמקווה לא מבין ואינו יודע לכוון כוחות, קלוט כי גם אתה-אנחנו, כתבים ועיתונאים, אנשים שלא ישבו בקבינט, גם לא אחזו אקדח מימיהם, לא ראויים לבקר ממשלות ומלחמות, נקודה.
אבל אז, מה לעשות, הגיע ההמשך, והרס לי את כל התיאורייה.
“ובכן, אני מבקש להחזיר את הכבוד לשמערל ולגעצל-בעצל. ייתכן שהשאלות שלהם במקומן. אל תפקפקו ביכולות החשיבה האנליטיות שלהם. כשכל מילות הרהב יירדו לחצי התורן, השאלות הפשוטות ייוותרו. דווקא הפרקטיקה החרדית, שלא שבוייה בסיסמאות ואמירות אלו ואחרות – יכולה לתת כיוון מנצח למחזיקי הגה השלטון”.
נו, טוף. היה אומר על זה יצחק שמיר המנוח.
10.
אהבתי:
• את הקביעה הצודקת של ‘בקהילה’: “אורי אריאל, שהפך ליקיר המגזר בכלי תקשורת מסוימים, עשה את הכל כדי שחוק המע”מ של לפיד יעבור”.
• את כתבת השטח של יתד נאמן בקיבוץ אור-הנר. הכתב מצא שם פרות מבוהלות, אך עצר שם, משום הוראות הצבא. שאפו. מי כמונו יודע כמה קשה לעיתונאי לעצור כשהוא בדיוק בדרך לעוד סקופ…
• את כתבת השטח של המודיע בפוריה, כשהכתב מגלה כי בשנה-שנתיים אחרונות שמר החייל אורון שאול הי”ד שבת. באחד מלילות השבת אף מצא אותו גבאי בית הכנסת כשהוא בוכה בהיכל על אמו החולנית…
• את קביעת עיתון משפחה: “בימים שבהם יוצאות לוויות של חיילים שמסרו את נפשם על קידוש השם, אין מקום לכיפות שחורות על המסך הקטן”.
-
מודעת המועצת על ביטול בין הזמנים התפרסמה בהמודיע ביום רביעי, ולמחרת היום הייתה כתבה גדולה על כך.
-
זה קשקוש מבית מדרשו של התנזים.
-
ב”ה
אגב מי שלומד תורה הוא יותר מנושא בנטל ואני מתכוין להראיון שלך יחד עם פריצקי.
בזכות מה אנו פה בארץ מכוח הצווי האלוקי. ואם לא נוח לו שילך לאוגנדה.
