השמאל הרדיקאלי תופס את האלימות המופנית כלפי ישראל כתולדה של סכסוך בין יהודים לפלסטינים, שנוצר בשל נסיבות היסטוריות טרגדיות. כיוון ששני העמים אשמים באותה מידה (הציונים קצת יותר) וכיוון ששניהם שואפים לחיות בשלום ובשלווה זה בצד זה, הפתרון אחד ופשוט: פשרה. מה שמעכב את סיום הסכסוך היא הסרבנות הישראלית. קצת יותר מאמץ, גמישות ופתיחות מהצד שלנו יגשימו את החלום ההדדי.
על דעתו של השמאלן הקיצוני לא עולה שלאלימות יש לעתים גם סיבות תרבותיות ואידיאולוגיות, המנותקות מסכסוך קונקרטי בין שני צדדים. כדאי להזכיר, למשל, שהנאצים שנאו את היהודים והקימו מנגנון השמדה, לא בגלל איזו מחלוקת דתית או לאומית. היהודים היו בעצם הנקודה על מטרה רחבה יותר: השמדת התרבות המערבית הלא ארית. במלים אחרות, השואה נולדה מתוך קוד ערכי מעוות, ולא מתוך סכסוך שניתן ליישבו באמצעות משא ומתן ופשרות.
כיוון שהשמאל הדוגמטי מסרב לראות במלחמתו של החמאס מלחמה תרבותית, הוא נוטה להתעלם מהמכנה המשותף האידיאולוגי והארגוני בין הפונדמנטליזם העזתי לבין הפונדמנטליזם העולמי. לפי תפישתם, החמאס והג’יהאד האסלאמי הם ארגוני טרור מקומיים, עם מטרות מקומיות (לאומיות) ולא סניף ברשת רשע עולמית. עד כדי כך גדול עיוורונו של השמאל הרדיקאלי, שאפילו האמנה של החמאס, שאינה מסתירה את מטרותיו הגזעניות, נתפסת על ידו כלא יותר מהצהרה אוטופית חסרת חשיבות (“אוטופיה” שבה ישראל והמערב לא קיימים על המפה).
זרקור על ההזיה
ואז בא “צוק איתן” ושם לראשונה זרקור ממוקד על ההזיה הזאת. פתאום נעשה יותר קשה לעגל קצוות, ליצור סימטריה מופרכת, ללכלך על ישראל ולזלזל בתבונה ובמוסריות של הנהגתה, צבאה ורוב אזרחיה. למרבה צערו של השמאל הרדיקאלי, החמאס גם פתח במתקפת הטילים (למעשה עוד קודם לכן באירוע החטיפה ורצח הנערים); גם חשף ארסנל נשק עצום שנאגר במטרה לרצוח המוני ישראלים (תוך בזבוז מיליארדים שהיו אמורים לשפר את רמת החיים בעזה); גם המחיש את שיקוליו הלא רציונאליים עד כדי טירוף והתאבדות (הרי ברור שבלתי אפשרי להכריע את ישראל באמצעות טילים ועוד יותר ברור שהתגובה תגבה מחיר כבד מהתוקפן); וגם הראה שתנאיו להשבת השקט על כנו אינם כוללים שום סעיף של משא ומתן על שלום.
באופן עקיף נחשפה גם דמותו של הציבור הפלסטיני, שחלקו הגדול תומך בחמאס ובמטרותיו. בעוד שבישראל שוקלים ומתייסרים בנושא המידתיות ובמחיר חיי אדם, אצל הפלסטינים (גם בגדה) לא נצפו הפגנות מחאה נגד המתקפה הרצחנית מעזה (למרבה הצער והאכזבה, גם רוב ערביי ישראל דוממים, כהרגלם). אפילו אבו-מאזן, יקיר השמאל, לא נשא נאום תוכחה תקיף המגנה מכל וכל את המתקפה האלימה על ישראל.
אבל מה שהכי כואב לשמאל הקיצוני, זה שביבי, שנוא נפשו, נוהג במתינות ובאחריות ממלכתית ומוסרית, נענה בחיוב לכל קריאה בינלאומית להפסקת אש ודחה את הפלישה הקרקעית של צה”ל לדקה התשעים, תוך עמידה נחושה מול מבקריו מבית.
נכנסים למערה הפרטית ונאלמים דום
הדיסוננס הקשה שאליו נקלע השמאל הדוגמטי מייצר את טיעוני ה”אבל”: החמאס מתנהג אמנם לא יפה – אבל זה באשמת ישראל הכובשת והכולאת; הם באמת קצת אלימים – אבל למה להעליב ולכנות אותם “מדינת טרור”? מותר לנו להגן על עצמנו – אבל מדוע להרוג כל כך הרבה חפים מפשע? אתם טובים רק במלחמות – אבל מה עם השלום? היום אתם תוקפים – אבל מה יהיה מחר? אפשר להרוג אויבים – אבל למה לשמוח לאיד? מותר התקפה אווירית – אבל למה גם קרקעית? החמאס באמת שונא יהודים – אבל מה עם כל הפלסטינים המתונים?
ומה עושים אנשי השמאל האולטרה-רדיקאליים (מי שמכונים “פעילי שמאל”) לנוכח מצוקת הדיסוננס? רובם נכנסו למנהרה הפרטית ונאלמו דום. הם ימתינו עד יעבור זעם, כאשר הזיכרון התקשורתי הקצר יעלים את המשמעות הרחבה של “צוק איתן” וכאשר יצוץ איזה אירוע פוליטי חדש שיסיט את תשומת הלב ויאפשר להם לחדש את המנטרות האנטי-ישראליות. ברבים מהם מפעמת התקווה (במודע ושלא במודע), שיופיע בעתיד הקרוב איזה “פשע מלחמה” מפוברק, שיאפשר להם להגדיר את מלחמת המגן הישראלית כמתקפה יזומה שנועדה בעיקר לתחזק את הכיבוש.
העובדה שתמונת “הרעים” ו”הטובים” במלחמה הזאת כל כך ברורה (אפילו נשיא מצרים גינה את החמאס) מקשה במיוחד על השוליים הקיצוניים של השמאל. הם כל כך נואשים לנוכח המציאות הטופחת על פניהם, שהם נגררים למעשים הזויים – עוד יותר הזויים ממה שהורגלנו מהם בעבר. הנה כי כן, ההפגנות האנטי ישראליות בלב תל אביב בזמן שמטחי טילים רצחניים נשלחים אליה מעזה, הן כל כך פתטיות ומרושעות, שהמטרה היחידה שהן משיגות היא שנאה גוברת כלפי המפגינים וכלפי האג’נדה הצבועה והאלימה שהם מייצגים.
על מה בעצם נלחם גדעון לוי?
גם הפרובוקאטור המקצועי גדעון לוי, נביא השמאל הרדיקאלי, שרוי במצוקה. כשהוא כותב על טייסנו “הרעים לטיס” הוא לא נלחם על חיי הפלסטינים חסרי הישע בעזה, אלא על “חייו האידיאולוגיים”. הוא חייב לייצר איזו סימטריה מלאכותית בינינו לבין לוחמי החמאס (הטייסים הישראלים מושווים בעצם למשגרי הטילים והפיגועים מעזה), כדי לגונן על תמונת העולם שהוא בנה לעצמו ולאחרים מזה שנים. המציאות מחוררת לו את המיתוס השקרי ומאלצת אותו להפוך את המגינים הזהירים (הטייסים) לתוקפנים משולחי רסן (למרבה הצער התקשורת הישראלית מסייעת לו באמצעות מתן במות נוספות לדברי הבלע).
תגובתו של השמאל הקיצוני במלחמה הזאת חושפת באופן מחודד את חוסר היושר האינטלקטואלי המאפיין אותו. היושר להכיר במציאות התרבותית במזרח התיכון ובמאפייני הכוחות הפועלים בזירה. השמאל הקיצוני מסרב להודות בטעותו לא רק משום שבאופן כללי קשה לאנשים (בעיקר אנשים חדורי להט אידיאולוגי ושנאה) להודות בשגיאותיהם, אלא משום שהוא יודע שהמלחמה הזאת חושפת את קלונו המוסרי.
• עוז אלמוג הוא פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה, ומומחה לחקר החברה הישראלית. המאמר פורסם ברשת החברתית וזכה לתגובות רבות.