1.
כשתוצאות הסקרים העידו על ירידה (נוספת) במנדטים של הליכוד, רבים חייכו. ‘נו אז מה’, מיהרו להפטיר. ‘העיקר שגוש הימין עדיין שומר על יותר מ-61’.
איך הוא הצליח לעשות תואר יוקרתי בלי מכינה ותנאי סף? הסוד בפנים
זה לא היה חיוך חכם. הוא הזכיר את הסיבוב הראשון של הבחירות, עת ספרנו את ישראל ביתנו כחלק מגוש הימין. לקראת סיבוב בחירות ב’, ובעיקר לפני סיבוב ג’ – כבר הבינו כולם: ליברמן ממש לא הולך לתת לנתניהו להרכיב ממשלה.
האם ניתן להמשיך ולכלול את איילת שקד, נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ בגוש איתו ירכיב נתניהו את הקואליציה הבאה (אם וכאשר)? ובכן, תשכחו מזה.
אחרי ההשפלה שעברו כאשר נתניהו סגר ממשלה עם חלקים מכחול לבן, ואותם זרק החוצה, ובטח אחרי ההשפלה ביום רביעי, כאשר איילת שקד סומנה כ’אויב’ הליכוד, בהתמודדות על הוועדות לבחירות דיינים ושופטים – אין כמעט סיכוי למצוא את ימינה בגוש.
מה ששומט את סיכויי נתניהו להרכיב ממשלה כזו בלי הסיוע של בני גנץ, שבמצבו המקרטע כיום בסקרים לא ברור אם יהיה חלק מהמפה הפוליטית הבאה.
אז מה ראה נתניהו לשטות זו? גם בסביבתו יש מי שהרימו גבה. אחרים העזו וניסו להניא אותו מהצעד.
אבל, כולם דיברו לקירות.
‘הם דורשים מחיר יקר מדי’, הייתה הטענה השחוקה. כאילו כל הממשלה הזו לא עלתה כסף יקר. מאד.
2.
אף אחד לא באמת יודע מאילו סיעות תורכב הממשלה הבאה.
ומה אם תימצא ההזדמנות, כמו בשנת 2013, להרכיב ממשלה ללא חרדים? ימינה תעוט על המציאה כמוצא שלל רב, החרדים ייללו על נטישה, איכלר בטח יעזוב את המליאה בעת ההשבעה (כפי שעשה אז, כשהושבעה ממשלת בנט-לפיד) וכולם יעדיפו לשכוח את הבגידה הגדולה שהתרחשה רק לפני חודשיים.
זה התחיל בגוש מאוחד ויציב. בכל פעם כשנתניהו ביקש לחתום על מסמכי נאמנות, היה ברור שכולם צריכים לחתום. הכל יחד. בהרמוניה מופלאה.
עד שהגיע רגע המבחן האמיתי – והמפלגות החרדיות סובבו לימינה את הגב. זה לא תלוי בנו, ניסו לצקצק. זה ביבי, אין לנו שליטה עליו.
נו, באמת. אם רק היה מעז לפגוע בציפורן של אחת מהוועדות הנכבדות, להזיז את גפני מהכספים לכלכלה, רק לדוגמה, או להעביר את הוועדה לפניות הציבור (עליה עוד לא סיימו להתקוטט) לידי סיעה אחרת – כמה עשן (מטאפורי) היה עולה מבניין הכנסת. אבל כשנתניהו מבריז לחלק מהגוש – לא נורא. נסביר לחברים מימינה שניסינו ופשוט לא הלך.
בפוליטיקה, לכל צעד יש תגובת נקם. ככה זה מאז קום המדינה. לעניות דעתי, מפלגה שלא מוכנה ללכת יחד עם יאיר לפיד, ולאחרונה גם החרימה את אביגדור ליברמן – לא יכולה להרשות לעצמה עדר אויבים זועם שינסה לנקום בה בהזדמנות הראשונה.
כי המחיר, בוא יבוא.
3.
ולא שמצבן של המפלגות החרדיות משגשג.
צאו לרחובה של עיר – בביתר עילית, מודיעין עילית, בני ברק, רכסים, עמנואל, השכונות החרדיות בבית שמש, השכונות החרדיות בירושלים – תקשיבו קצת להלך הרוח העולה מהשטח, ותבינו עד כמה נתניהו אמור להיות מודאג היום הזה. הוא, אבל לא פחות ממנו, גם המפלגות החרדיות.
השטח זועם.
התחושה היא שדמם של החרדים הפקר. שכל שוטר תורן יכול להכות חרדי, בלי שהמדינה תזדעזע; שאפשר להטיל סגר בלי קריטריונים שקופים; שאפשר לעצור נשים חרדיות, לתת להן לעמוד שעות מול מחסום משטרתי, ולא להניח להן להגיע בזמן למקום עבודתן. אז מה אם הלחם של הילדים שלהן תלוי בזה.
לכל דבר, כמובן, יש הסברים. המשטרה תסביר שבמצלמות הגוף רואים שהשוטר פעל תקין; המדינה תסביר שהסגר מחושב כראוי, במספרים מדויקים, ושהפקק ביציאה מביתר עילית היה מוצדק. בכירים יספרו לכם (מה שנכון נכון) שבביתר עילית היו קבוצות לא קטנות של תושבים שצפצפו בגלוי על הנחיות משרד הבריאות. שנתוני התחלואה שעלו משם הפחידו את האחראים על המאבק בנגיף.
אבל את יענקל, שיושב במרפסת ביתו ומשקיף על הסגר, כל התירוצים ממש לא מעניינים. מבחינתו, יש אפליה, החרדים מטופלים ביד קשה יותר מהתל-אביבים ששורצים בחופים או מבלים במועדונים – וזה מספיק עבורו כדי להישבע לעצמו שבפעם הבאה, ‘אני לא מצביע ג’ בקלפי נקודה’. יש גם ש”סניקים כאלו, אגב.
האם בבוא יום פקודה, כאשר יורו לו להצביע ‘ככל אשר יורוך’ הזעם של היום יתורגם להצבעת מחאה? קשה לדעת. סביר יותר שלא. אבל תמיד יש את השוליים, שלצערנו הולכים ומתרחבים, ואותם פחות מעניין מה אמר הרב.
למי יצביעו כל אלו? סביר להניח שלא לליכוד, המצטייר כעת כמי שמביא על האזרחים את הקשיים. ‘ביבי פתח מהר מדי את המדינה’, ‘ביבי סגר מהר מדי את המדינה’ וכו’ וכו’. אז למי? יתכן שימינה תהווה אופציה. גם דתית, גם ימנית, וגם לא הייתה חלק ממעגל מקבלי החלטות הקורונה בגל השני.
מה שאומר, שהמפלגות החרדיות אמורות להיות מודאגות.
4.
ושלא תחשבו לרגע, שלא מבינים את זה שם.
הקרקס שהתרחש מול עינינו בתחילת השבוע, הבהיר שהן נואשות לעשות מעשה. להראות לציבור, שהן מנסות לפעול עבורו. אבל זה יצא להן קצת מצחיק.
הנה תקציר:
זה התחיל בהודעה כי ב”אופן חריג” תפתח סיעת ‘יהדות התורה’ את שעריה להצהרות לתקשורת.
בעבר הייתה זו ש”ס – בתקופת אלי ישי, שפתחה בכל יום שני את דלתות חדר הסיעה גם למבקשים תפילת מנחה במניין וגם לעיתונאים. תמיד נפתחה הישיבה בדברי תורה (איציק ועקנין, היה ממונה) – ואז הצהרה של היו”ר.
כשנכנס אריה דרעי, צומצם הנוהל. לפעמים פתחו, לפעמים לא. אבל יותר פתחו. לאחרונה זה איכשהו הולך ומצטמצם, לא ברור למה. ועדיין זה שכיח שם הרבה יותר מאשר אצל האחות האשכנזית.
פתיחת סיעה ביהדות התורה משמע – לחץ שעולה מהשטח וניסיון להרגיע.
ואז החל המחול בדרך ללשכת ראש הממשלה. ראשון היה זה שר השיכון יעקב ליצמן, שהתקבל בלשכת נתניהו לשיחה. על מה? “התנהלות הממשלה כלפי המגזר החרדי”. ובשפת העם: תירגעו בוחרים נפלאים שלנו, הנה אני עושה ‘נו נו נו’ לביבי. פועל למענכם.
יו”ר סיעת יהדות התורה, ח”כ יצחק פינדרוס, מיהר לכתת רגליו עד למשרדי מח”ש כדי להגיש תלונות על אלימות משטרתית נגד אזרחים חרדים.
ואז הודיעו על ישיבת סיעה של יהדות התורה עם שרי הבריאות וביטחון פנים “על התנהלות המשטרה”.
מה שהוביל גם את ש”ס להבנה שחייבים ליטול חלק באכילת העוגה. “נתניהו ייפגש עם חברי סיעת ש”ס ועם השר דרעי”, מיהרו להוציא הודעה. “בפגישה ידונו בהגבלות בשכונות החרדיות ובטענות על אלימות שוטרים נגד חרדים”.
חשבתם שזה נגמר? ממש לא. סגן השר מאיר פרוש יסתפק בפגישה של כ-ו-ל-ם, כשליצמן זכה לפגישה פרטית? לא ולא. גם הוא ביקש וזכה לפגישה בלשכה הנחשקת. וגם ח”כ משה גפני קיבל את הזכות להיפגש ב-נ-פ-ר-ד עם נתניהו.
מתברר שיש ביבי מספיק לכולם. חברי הכנסת נרגעו, עכשיו הם צריכים לדאוג שגם השטח יירגע.
אבל, זה כבר הרבה יותר מסובך.
5.
“מה זו ההשתלטות הזו של העיתונאים?” – תהה גפני, ספק בצחוק ספק ברצינות, כשנכנס לחדר ישיבות הסיעה והבחין בעדת צלמים.
“אני מדבר דקה, ואז אתה”, לחש לו פינדרוס, יו”ר הסיעה. הוא כל-כך יצא מגדרו לכבד את הח”כ הוותיק, עד שפינה לו את כיסאו, והתיישב על כיסא בצד.
“לא, אני לא יושב על כס יו”ר הסיעה”, התעקש גפני, ספק מבודח-ספק מצפה שפינדרוס יתעקש עוד קצת…
“אשב בצד, אשמור עליך”, צחק פינדרוס.
כשהם רוצים, הם יודעים להיות נחמדים. ואולי אימת הבוחר עליהם היא שגרמה להם לצאת מגדרם? סביר להניח, שאת הקולות שאני שומעת, שומעים גם הם.
“יש בליבנו על ראש הממשלה”, ירה גפני את החץ היישר אל הלב הרצוי. “32 שנים אני לא זוכר תגובות כאלו מהרחוב”, הוסיף.
הוא צודק, אגב. “אנחנו הולכים איתו כל השנים, תומכים בו, הוא צריך לגלות מנהיגות. למה עשה לנו את זה בשבוע שעבר?” – זעם גפני. ותהיו בטוחים, שמילותיו עברו היישר לאוזנו של הראש, שהבין שמה שהיה מול החרדים, לא מובטח שיימשך לנצח.
שלא כמו בש”ס, פה אצל האחות האשכנזית כ-ו-ל-ם רוצים ליטול את רשות הדיבור. לשבחו של ליצמן ייאמר שהוא ויתר.
פרוש הפתיע, אגב, כשסיפר: “בצהרים באתי הביתה, שוטר לא נותן לי להיכנס לרחוב בו אני גר”.
לא הצלחנו לשמוע מפיו הרחבה של הסיפור, אבל מה שמרתק פה הוא שהשוטר לא זיהה סגן שר חינוך במדינת ישראל.
ויהי לפלא.
6.
“לציבור החרדי אין רזרבות, אין שומנים”, אמר סגן השר (הרזה מאד, צריך לומר) אורי מקלב.
“הציבור כועס, הציבור מתוסכל, כאילו אנחנו מזהמים את האוויר”, ירה הח”כ החדש של המפלגה החסידית, יעקב טסלר.
“ליצמן גנב לי את כל מה שהיה לי לומר”, צחק ח”כ יעקב אשר, כשהוא רומז, שליצמן דיבר ארוכות (לא דיבר, אם שכחתם).
7.
איזה פספוס של האחות הספרדית הגדולה. ביום שני ניהלה את ישיבת הסיעה ללא עיתונאים.
אז מה עושים? מכנסים עיתונאים ברביעי ומספרים על תוכניות כלכליות שייטיבו עם השטח. מחמם את הלב? אז זהו, שמי שמקשיב לרחשי הלב של העם שבשדות מבין שהפעם אנשים כועסים באמת, הפעם הפתיל קצר.
נתניהו, שניחן בחושי הרחה מיוחדים, קלט את הזעם שעולה מהשטח ומיהר להודיע כי יפזר שטרות כסף. יבזבזו, ישכחו שכעסו.
מה יעשו המפלגות החרדיות עם הזעם של הבוחרים, חוץ מלפטפט במסיבות עיתונאים? ימים יגידו.
לדעתי, כלום מעבר לדיבורים.
ומה יעשה הציבור בתמורה? האם יערוק למפלגות אחרות? גם זאת ימים יגידו.
אילו אני יו”ר מפלגה חרדית, לא הייתי בונה על זה.