עושים שiק • בועז בן ארי מציג: מחנה יהודה, זמן מלחמה

שוק מחנה יהודה. השעה 13:40. “די ריק כאן”, אומר חבר שהגיע מהמרכז לעשות שבת בירושלים. “אולי נלך למרכז תחנת הרכבת הישנה, נראה איך עשו את החוף המלאכותי?” אני מסכים. אולי שם נימצא מה לצלם. אבל לאחר שיטוטים רבים שם הבנתי: אין כמו בשוק. במתחם הרכבת מצאתי רק אדם אחד, עליו תקראו מיד.•

 מענדי זילברשלג. איך שראיתי אותו, חיפשתי מיד את החלק החסר. ואכן, ילדתו שתדיר מצולמת עמו הייתה לידו בעגלה, נהנית מהחיים, צוחקת חוגגת את היציאה הכפולה עם שני ההורים. ביקשתי לצלם תמונה שלה איתו, אבל התשובה הייתה מובנת מאליה: ‘תמונות של הילדה רק אני מעלה’. אז אמתין במשך השבוע לראות מה הוא יעלה. בינתיים תהנו מתמונה שלו.

 חזרנו לשוק. הרעש פחת, צעקות המוכרים כבר לא כל-כך חזקים, אבל את הקריאה של הילדה מאחור גם חרש היה יכול לשמוע: “אבא מצלמים אותנו”. והאבא באדישות עונה: “נו ואז…”

 “זה לא אלי ישי?” שואל החבר שאיתי. אני צוחק. “אם היה זה אלי ישי, הוא היה מוסתר בעשרות מבקשי סלפי”. צילמתי תמונה כדי להראות לו מקרוב. לאחר שהסתכל אמר: “טוב, זה לא אלי ישי, אבל אפשר לטעות בו”.

 “תן לי קילו ענבים בבקשה, תשקול”. “אני הולך לארגן כמה דברים בשקית לאשתי”, עונה לו המוכר. וכך ענב אחרי ענב הוא שוקל, להתאים למשקל המדויק, כדי לשלם במדויק. “אני לא אפריע לך, הכסף על המשקל”, אמר כשסיים לשקול את הענבים.

 “נו באמת, אל תצלם”, אמר לי אביגדור רבינוביץ לפני בכלל שזיהיתי אותו. את האמת? כמעט ויתרתי. אבל אז הגיע שלומי גיל, כתב עיתון משפחה, שעשה באחרונה ביקור עבודה בברזיל. כנראה שהחולצה הצהובה היא שריד לימיו שם. תמונה אחת משותפת, חיוך מלא אושר והמשכתי הלאה.

 הוא אברך בעל חן וחסד, איש שמבין בעיקר ללבם של בחורים, וסביבו תמיד בחורים המקשיבים למוצא פיו. הפעם בשוק, הרב בן חיים עושה את הקניות לשבת לבד.

 ביביסיטר צמוד. וכך, על הכתפיים, במבט מלמעלה, צופה על פני כל השוק. והוא – עוקב אחרי הקניות ולא נראה שחסר לו דבר. אולי בעצם כן: משקפי שמש. טוב, לכן הם נכנסו לשם, כדי לקנות.

 “בואו לתרום לחיילים, בואו לתרום לחיילים”. בימים עברו ילד בגילו היה צועק בואו לקנות כעכים. אני מצלם אותו במבט תוקפני, תוך כדי שהוא שוב מתחנן: “בואו לתרום לחיילים”. רגע לפני שאני הולך הוא שואל/צועק לעברי: “אתה כבר תרמת?”

 “שמע ישראל ה’…” אני יודע כבר, הנחתי פעם, אומר האיש לשליח חב”ד בדוכן. וכך, כשהוא מסיים, הוא שואל בעדינות: “אני יכול להתפלל עם התפילין להצלחת החיילים?”

 כח צביקה, ככה מוצמד הסטיקר לחזהו. מוקף כולו בדיגלוני ישראל על כובעו, סטיקרים של עידוד על גופו, נע ברחבי השוק. לשאלתי מה הוא כוח צביקה? – ענה : “וכוח מגלן אתה יודע מה זה? יש דברים שלא שואלים”. והמשיך לנוע ברחבי השוק.

 “מאיפה ידעת עלי את כל הפרטים?” פונה אלי בועז לדרמן, כשאבטיח כבד עוד בידיו. אני לא זוכר שכתבתי עליך הרבה, אני עונה. והוא אומר: “נכון, לא כתבת שאני חשמלאי”. בועז לדרמן הוא אכן אחד החשמלאים הטובים והחרוצים שאני מכיר. ומה עם האבטיח? אני שואל, מנסה להציץ לשקית. והוא צוחק: “אל תיגע בו, הוא כבר מחושמל”.

 “למי אתה מצלם? למה אותי לא צלמת? מה לא יפה לצלם אותי עם מיץ גזר ביד?” ככה הוא שאל בבת אחת עשרות שאלות. אז תספרו לו שצלמתי, תספרו לו גם למי צלמתי.

 “צ’ה צ’ה, אתה לא מכיר את צ’ה צ’ה?” שאל אותי הבחור משמאל. באמת אין לי מושג מי זה צ’ה צ’ה. “תכתוב שצלמת את צ’ה צ’ה בשוק, כולם כבר ידעו”. אשתו לידו מחייכת. אני שואל אותה אם זה בסדר לקרוא לו ככה בכתבה, והיא ממשיכה בחיוכה ואומרת: “ברור, כולם קוראים לו ככה, צ’ה צ’ה”.

“רק באתי לקנות עיתונים של שבת, לא חושב שהספקת לצלם אותי מכזה קרוב”, הוא אמר לי בחיוך ששמור רק לו. לא הספקתי לענות לו, כי הוא ממש מיהר, אבל תמונה אחת לפחות יש לי.

 שיחה על המלחמה. הוא מתכונן ללכת. “ככה אתה יכול לצלם אותי, עם הקניות ביד, שיראו שאני עוזר בבית”, סיים את השיחה בדיוק עם מה שפתחנו בה, כשהסביר לי מדוע לא לצלם אותו עם ידיים ריקות.

 בפעם האחרונה שהם היו בשוק וצלמתי, הם היו רק שניים. הפעם הם הגיעו בהרכב משפחתי מלא, ונעמדו להצטלם. הם ביקשו שאצלם את הרך הנולד, את שמו ספרו לי, אך אני בלהט השוק – שכחתי. לפחות את התמונה של הקטנטן הבאתי.

 הנה מוכר הכעכים, בכובע של פעם, מבט עם עיניים עגולות וגדולות, שותה מיץ ולוטש מבט למצלמתי. קליק אחד, והופ – הוא נעלם. כנראה שהתעכב יותר מידי ורץ לחפש את ההורים.

 “בפעם שעברה כבר קבלתי הרבה ד”שים, אל תצלם אותי ככה”. אבל התמונה יצאה נפלא, אני אומר לו, מה גם שאתה נראה טוב. והוא, בחיוך מבויש, מבקש לראות את התמונה, מאשר אותה בחצי פה, ואומר: “אל תכתוב עלי הרבה סופרלטיבים”. אז הנה, אני לא כותב הרבה, רק אומר: הוא עורך במקור ראשון.

 המנהל והעובדים: שעיה דייטש משמא,  האיש שכל הכסף שתעבירו בחיים שלכם תחת הידיים, הוא העביר בידיו כבר בגיל 18 מידי יום, הגיע גם הוא לשוק עם משפחתו סרבנית הצילום. כשפגש את עובדיו – התרצה לתמונה. ועד שסיימתי לצלם, הם כבר יצאו להפסקת אש ועישון.

 בקהילה מציץ מהשקית. תמונה אחת, עם חיוך. מה יש מתחת לבקהילה? אני שואל. והוא עונה: “הא, ידיעות אחרונות”. וכך, בזמן השאלה והתשובה, מנצל חבר שלו את ההזדמנות להיכנס לתמונה שוב.

 לכל ילד יש בלון, במחיר מצחיק, ככה הוא מכריז על סחורתו. בתוך דקות משהגיע לשוק, סחורתו נחטפת. הוא בחיוך, מנפח בלונים, מתכופף לילדים, מניח להם אותם על היד ועושה צורות יפות. אז בפעם הבאה שתראו אותו תזכרו: אפשר לבקש כל צורה. הוא יעשה זאת בחיוך.

 הוא נמוך, אבל עקשן. בעל מבט חודרני, הוא קופצני ותיזיתי, אבל גם סקרן. ליד אביו הוא מקפץ מדוכן לדוכן, וכל פעם שאני מנסה לצלם אותו, בדיוק הוא זז. והנה תמונה של עיניים סקרניות ודוכן פירות יבשים, בעת הקניה של אביו.

 סאם בייגל גם באים לשוק לקנות יין. “אז למה אותנו אתה לא מצלם?” צלמתי. ואז התנהל הדיון בינם לביני, לאן ואיך הם יראו את התמונות. כנסו לאתר תראו, אני אומר. “אבל אנחנו לא חרדים”. בסדר יעבירו לכם חברים, אני אומר להם. “אבל מי אמר שיזהו אותנו”, הם שוב שואלים. אז אם זיהיתם אותם – פשוט שלחו להם את התמונה.

 גובה פני השוק, מבט כל כך שונה מלמטה, שאפילו לא חשבתי עליו. אך איציק הלפרין, שהגיע גם הוא לשוק, לקח את המצלמה והוריד אותה לגבהים שיצרו את התמונה היפיפה הזאת.

“מה קורה? מה נישמע? דבר איתי בראשון”. פגישת חברים, לחיצות ידיים. כך מתנהל מסעו של שדרן הרדיו יוסי בן עטר בשוק מחנה יהודה ביום שישי. מאחוריו משתרכים אחיו ואחיותיו, בולעים בהערצה את כל מה שאחיהם הגדול עושה.

 “אבל אני רוצה גם סוכריות קולה”. והאב מגיב: “לא לגעת עם הידיים, אנחנו נקנה גם סוכריות קולה”. כי יש דברים שלעולם לא מוותרים עליהם.

 היא אמנית, הם סקרנים, היא מציירת את היושב מולה, והם כולם מסתכלים. סביבה השוק עומד מלכת. מידי כמה דקות המעגל מתרחב בעוד סקרן, שרק רוצה להציץ ונפגע – ונשאר עד שמישהו קורא לו לחזור לחיים.

הסקרנים ביום שישי זה לא מסתיימים. הילד שרואה את המצלמה ואותי, מתחיל לשחק איתי מחבואים. כל פעם שהמצלמה התרוממה לעברו, הוא טמן בעגלה את ראשו, עד לרגע שבו הוא לא היה מהיר מספיק.

 המצלמה התמקדה באדם מאחור, הקושר את פאותיו לראשו. אך עד שהספקתי לצלם, הגיח זה עם הקרטון על ראשו – והסתיר. בקיצור, יצאה תמונה שרבים בה הדברים המעניינים על פני החסר .

לפעמים התדמית יותר חשובה, בפרט אם אתה בחור ישיבה. אבל מה תעשה אם חזרת ממשחק כדורגל בגן סאקר ואין לך איפה להחליף בגדים. התשובה לפניכם: פשוט לובשים חולצה לבנה, מעל הטריקו.

 מיכאל אפרגן הגיע עם רעייתו והילד הקטן, שזו לו הפעם הראשונה בשוק מחנה יהודה, הישר מנצרת עילית. שם רעייתו עובדת ברשת מאפיות שתחת ניהולה ומשמשת בהם כקונדיטורית ראשית. הם סבבו בשוק ולא רצו לעוזבו. “אין על האווירה של ירושלים ובפרט על השוק, זה ממש הפך למשהו מקסים”, אמר מיכאל ומשם עברנו לדבר על פרטים טכניים. תוצאות מהשיחה אולי תראו בעתיד באתר.

 וכשהתחלתי את הכתבה על הילד החסר, מוכר הכעכים, מצאתי את הילד הצועק. לאחר מכן ראיתם את הילד עם כובע של מוכר הכעכים. וכעת מצאתי את הילד שאוכל כעכים. ככה זה כשאתה רוצה לצלם “ילד מוכר כעכים”. זה מגיע בחלקים.

 הפרלמנט של מענדי גרוזמן, איציק הלפרין, דובלה הלר ועוד, ישב בקצה השוק המתרוקן. החברים פתחו את העיתונים והחלו לדון. לאחר שצלמתי, שמעתי את הקריאה: “אבל למה לצלם אותי עם יתד”. אם לא ניחשתם, הקריאה הגיעה מפיו של מענדי גרוזמן.

בטלפון הציבורי, עם בגדים מגוהצים, מאחל איחולי שבת שלום. הטלפון הסמוך לשוק ריק מאנשים ואין מי שיבקש או ימתין על קוצים, עד שיסיים את השיחה. כך השיחה מתנהלת עם הבית ברוגע. מקבלים ומעבירים ד”שים, לקראת שבת המתקרבת ובאה.

 אני בדרכי לרכב. שלט ענק שזה עתה סיימו לתלות על הרכב מזכיר לי שלמרות שהשוק שקק חיים, בחוץ מלחמה. תמונה אחת ואיחול בליבי שלא רק גולני המחובקים, אלא כל החיילים יחזרו הביתה בשלום.

ממש שניה לפני שאני טורק את הדלת, לצאת לנסיעה, אני שומע את השאלה. המצלמה עדיין על ברכי, ככה שתמונה מהירה אני מספיק. דוצי גודשטיין בא לשוק. כי יש דברים שלא מפספסים אותם גם אחרי שמתחתנים.