ילדה קטנה עמדה ושאלה: הסרטון מקומם, אבל חובה להיזהר עם הזעם שלנו

1.

הדבר הכי מקומם בכל סאגת הסרטון של הילדה והמסכה הוא לא התנהגות השוטרים, אלא תגובת המשטרה.

“בניגוד מוחלט לנטען”, נאמר בה, “השוטרים פגשו בנערה בת 13 וחצי ברחוב, כשהיא ללא מסכה על פניה בניגוד לתקנות, אולם לא רשמו לה דו”ח כלל. השוטרים ביקשו ממנה לעטות מסכה על פניה ושחררו אותה לדרכה”.

קודם כול, לא נכון. אם יש משהו שעולה מהסרטון הדי־ארוך הזה הוא שהשוטרים ממש לא “שחררו אותה לדרכה”. כלומר, בסוף הם כנראה שחררו – לא נראה לי שהם עומדים שם איתה עד עכשיו על המדרכה – אבל כן, במשך דקות ארוכות היא עוכבה ורעדה מבכי.

אבל עזבו, אני לא רוצה להיכנס עכשיו לוויכוח על עובדות. כי מה שמקומם, כאמור, יותר מהכול, הוא התגובה האטומה הזאת של המשטרה.

מה אטום בה? הכול. כל תגובה שהיא לא “בגלל טעות בשיקול הדעת, שני שוטרים שעסקו במשימת שיטור ואכיפת תקנות הקורונה נהגו שלא כראוי בילדה בת 13, משטרת ישראל תוודא שבעתיד לא יישנו מקרים כאלו, השוטרים יפגשו בקרוב את הילדה, יבקשו את סליחתה ויעניקו לה כוס ברד” – כל תגובה שהיא לא ברוח הדברים האלה, היא בעייתית בעיניי.

כי היא לא מבינה את הסיטואציה. היא לא מבינה מה זה שוטר, ומה זה ילדה, ומה תפקידו של השוטר ומה תפקידה של הילדה.

בסרטון נשמע אחד מהעוברים והשבים צועק לשוטר: “להתראות במח”ש!”

אני לא חושב שיש כאן קייס לחקירת מח”ש. השוטרים לא עברו על שום חוק או פקודה. אין כאן שום עילה לפיטורים או לעונש. אבל אוי למשטרה שאלה הם שוטריה.

2.

ואחרי כל זה, ראיתי את התגובות לסיפור המקומם וקורע הלב הזה והצטערתי. צריך לטפל בשוטרים האלה ובכל שוטר אטום לב (או שכל), אבל זה לא הופך את המשטרה לאויבת הציבור. לא להתבלבל. משטרה זה דבר טוב. גם השב”כ. אפילו פקחי תנועה. אנחנו לא בעד לשרוף את המדינה, גם אם יש לנו ביקורת על רבים ממוסדותיה.

אפשר וחובה לתקן, ויש הרבה מה, אבל בואו לא ניתן למחדלים קטנים ואפילו גדולים במערכות המדינה להפוך אותנו לאנרכיסטים מפירי חוק.

ולא, אני לא כותב את זה בתור “ממלכתי” שחושב שכל לובש מדים הוא מרכבה לשכינה ולכן יש לנהוג בו בקדושת ספר תורה. אני פשוט חושב שאלמלא מוראם של שוטרים, איש את רעהו חיים בלעו. או מה שיותר על הפרק כרגע: איש את רעהו בקורונה ידביקו. ואני גם חושב שבגדול, בסיפור של הקורונה, המשטרה עושה עבודה חשובה וטובה בכל רחבי הארץ.

איך אני יודע? פשוט מאוד: למרות שכל מי שהולך ברחוב יכול לשלוף סלולרי ולצלם (תראו מכמה זוויות הילדה והשוטרים מצולמים – בהוליווד אין הפקות עם כל כך הרבה מצלמות!), למעט כמה מקרים מזעזעים בודדים, לא שמענו השבוע על חיכוכים בין שוטרים לאזרחים. וזה קורה בימים שבהם אלפי שוטרים נותנים עשרות אלפי דו”חות לאזרחים על אי־חבישת מסכה. אז תודה רבה לכל השוטרים שעומדים בשמש הקופחת ברחובות, ממלאים את תפקידם נאמנה ועוזרים לנו לשמור על עצמנו.

3.

בכלל, אני לא מבין את הגישה הזאת שאומרת שאם הממשלה או משרד הבריאות או המשטרה עושים אכיפה מוגברת באזורים חרדיים, זה אומר שהם אנטי חרדים. בעיניי זה ממש להפך. זה מראה על דאגה ואכפתיות לאזורים החרדיים.

ביום שני השבוע, אחרי ישיבת הממשלה על ההגבלות החדשות, הודלף מתוך הדיון ששר האנרגיה יובל שטייניץ ביקש כמה פעמים לסגור את בתי הכנסת מפני שהם מופיעים ב”רשימה האדומה”. בתגובה, השר ליצמן התרגז וצעק: “עברו כבר שתי דקות ולא אמרת ‘לסגור את בתי הכנסת’… תעזוב את בתי הכנסת”.

ושוב, אני לא מבין, מי פה בעד מתפללי בתי הכנסת ומי נגד? זה שדואג שהם לא יידבקו וידביקו, או זה שנלחם שבתי הכנסת יישארו פתוחים? הרי היום, אחרי הגל הראשון של הקורונה, יש לצד כמעט כל בית כנסת סככה או אוהל שמאפשרים להתפלל במניין בחוץ בצורה מכובדת והרבה יותר בטוחה.

אז למה כולם מצטופפים בפנים ולא יוצאים החוצה? לא מדובר על ביטול המניינים, אלא רק על הוצאתם לאוויר הפתוח והבטוח. אז תודה רבה לך, השר יובל שטייניץ, שאתה ממלא את תפקידך נאמנה ועוזר לנו לשמור על עצמנו.

4.

ולמי שעדיין חושב שצריך להילחם במדינה ובמוסדותיה, ולא מבין לאן זה יכול לקחת אותנו, ובעיקר מי עומד מאחורי הרוח הרעה הזאת, אני ממליץ לצפות לא בסרטון היחיד והנקודתי של הילדה והשוטרים, אלא באינספור סרטונים מארה”ב של הפגנות השחורים האלימות, של שריפת החנויות, של הביזה.

המורשת הזאת מגיעה משם, מארגוני השמאל הקיצוניים בעולם שרוצים להרוס את הכול. יש לנו ביקורת על הממשלה? יאללה, נשרוף את המועדון. לא לפני שנבזוז אותו.

בימים האחרונים, ממש בשבוע האחרון, אנשים עם מצוקה כלכלית אמיתית פשוט מוסתים לחשוב ולדבר ככה. מפחיד באיזו מהירות זה נכנס לשיח. מילים שלא היו שם קודם. איומים. דברי נאצה. יש איש סאונד אחד, חלק ממחאת אנשי התרבות, שהפך למרואיין מבוקש. הוא מסתובב מתוכנית לתוכנית ומשמיע כמעט כל יום, בצרחות ובתנועות מפחידות, איומים אלימים נגד ראש הממשלה, ברמות שהיה צריך להזמין ניידת לאולפן.

שלא תבינו לא נכון: המצוקה הכלכלית שלו אמיתית ונוגעת ללב. אבל המסקנות, הדיבור, דרכי הפעולה? אלוקים ישמור.

ומי מסית את הציבור למאבק אנרכיסטי כזה? מי מנסה לקחת את הכאב והמצוקה האותנטיים למקומות מסוכנים? התקשורת והפוליטיקאים מהאופוזיציה כמובן.

הרי הם כבר שנים אומרים שהכול רע ומושחת פה, בתקווה שמשהו יתפוס ו”יעורר את העם”. אז אם לא הצלחנו להפיל את השלטון ב”מחאת רוטשילד” ולא ב”מחאת המילקי” ולא הצלחנו עם “מחאת האתיופים”, אולי נצליח עכשיו. והפעם העם באמת סובל, אז יש סיכוי ממש טוב לתעל את הכאב שלו להפיכה אזרחית. “אם זה יימשך ככה, זה ייגמר רע. תהיה פה אלימות ברחובות!”, הזהיר־שיסה השבוע יאיר לפיד, וכמובן הוסיף מיד: “אני מקווה שאני טועה, אני מקווה שאני אתבדה, אבל אני חושש מאלימות. אם לא ייתנו לעצמאים דמי אבטלה, אם לא יפתחו את ענף האירועים, אם לא יהיה תאריך יעד לפתיחת השמיים… אז תהיה אלימות”.

5.

אז מה עושים? קודם כול, חובשים מסכה. כי זאת מצוות עשה, וגם כדי שלא יתפוס אותנו שוטר. ממשיכים לשמור על כללי ההיגיינה וההרחקה, כי אנחנו יהודים שומרי תורה ומצוות, ושומרי חוק ושומרי שכל ישר. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות כאזרחים כדי שהמצב לא יחזור אחורה. זו גם העצה המעשית הכי טובה להחזיר את המשק והחיים לשגרה.

שנית, מתפללים. נדמה לי שיש התרופפות לא רק בשמירה על הכללים אלא גם במתח הרוחני. טוב, לפחות אצלי. זוכרים את עצרות התפילה הנרגשות כשהקורונה עוד הייתה איזו מגפה של סינים? איכשהו מול הגל הנוכחי נדמה לי שגם בתחום הרוחני־תפילתי יש אדישות.

שלישית, מקבלים פרופורציות. מחזקים את כל מי שפועל כרגע לעשות טוב, בכל המערכות. נכון, צריך להשמיע ביקורת כשצריך, אבל לא מחריבים את כל המדינה (בטח לא בימי החורבן שנכנסנו אליהם, שבהם ראוי להיות זהירים במיוחד בדברים האלה). המשטרה אינה האויב שלנו. גם לא משרד הבריאות.

הקורונה היא האויב שלנו.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’