היה זה לפני כ-18 שנה, יום אחרי יום כיפור.
אשה בשנות ה-70 לחייה נראתה בבית הכנסת של קהילת ז’יטומיר, כשדמעות בעיניה. אחד משלוחי חב”ד ניגש אליה והתעניין לפשר הדמעות.
“איך פספסתי את ‘גאט’ס נאמען’?” אמרה בלב שבור.
“אמא שלי אמרה לי שיום אחרי יום כיפור צריך לבוא מוקדם לבית הכנסת”, סיפרה באידיש. “והנה הגעתי ואני רואה שפספסתי את התפילה.”
השליח לא איבד עשתונות ומיהר להרגיע את האישה ולומר עימה כמה פרקי תהילים.
“אמא אמרה לי”, סיפרה הסבתא בהרחבה, “כי למחרת יום כיפור השטן מקטרג שהיהודים באו להתפלל רק ביום כיפור ולמחרת בית הכנסת ריק. לכן צריך לבוא מוקדם ביום הזה. ‘גאט’ס נאמען'”.
זהו סיפורה הניצחי של סבתא פרלה. הסבתא של קהילת ז’יטומיר שהיום, י”ג תמוז תש”פ, יום אחד לפני שהשלימה את שנות ה-90 לחייה, השיבה את נשמתה ליוצרה.
זהו סיפור אחד ממנו משתלשלים עוד הרבה סיפורים, מקרים והנהגות המעוררים השתאות על נשמתה המאירה ואמונתה הטהורה של יהודיה פשוטה. מסיפורי הבעל שם טוב ממש.
היא התגוררה בבית בו גדל המשורר נחמן ביאליק, וזכתה כי לפני מספר שנים סיימו בביתה את כתיבתו של ספר תורה לזכרו של קרוב משפחה של ביאליק.
באין ברזים בביתה, הייתה יוצאת מדי יום רביעי לשאוב מים בכדי לנקות את הבית לכבוד שבת, גם כשגילה התקרב כבר ל-90.
בערב שבת, פחדה להדליק אש, אך הקפידה להדליק “נרות” שבת באמצעות הדלקת החשמל, כפי שקיבלה מאימה, ובמהלך כל השבת אכלה חלות ולחמים מ’פת ישראל’ בלבד, לא לפני שנטלה ידיים טרם האכילה.
בביתה החזיקה מחזור שקיבלה מאמה ומדי יום הייתה מדפדפת ומעיינת בו.
כשבאחד השנים נשאלה בשמחת תורה האם הייתה לה פעם יגיעה עבור שמירת מצוות, סיפרה את הסיפור הבא:
“היה זה בפסח. עוד לפני המלחמה. הגעתי לבית הספר המקומי בו למדתי, רעבה וחלשה, מאחר וזה כמה ימים שלא היה אוכל בבית. חברה שמה לב למצבי והציעה לי לחמניה טריה ומשביעה. הייתי רעבה מאוד ורציתי לקחת את הלחמניה, כשאז נזכרתי שפסח היום ואסור לאכול חמץ. וויתרתי על הלחמניה על אף הרעב…”
היא דאגה לילדי השלוחים של חב”ד, סיפרה שאומרת עליהם כל יום תהילים.
בבית הכנסת הייתה מחלקת אגוזים ובחנוכה – חנוכה געלט.
בכל חג ומועד (וכמובן ב’גאט’ס נאמען’) הייתה מגיעה לבית הכנסת, כשבחג השבועות היא אינה שוכחת להצטייד בפרח, בזוכרה משנות ילדותה כי בשבועות מקשטים את בית הכנסת בפרחים.
בהגיעה לבית הכנסת, הייתה יושבת הכי קרוב שאפשר למחיצה ומאזינה בשקט למהלך כל התפילה, ובסיום התפילה הייתה ניגשת בהתרגשות לארון הקודש ומתפללת בדמעות.
פרלה, היוותה סמל ודוגמא לנשמה מאירה ואמונה תמימה.
ותיזכר תמיד כ’בבושקה פרלה’ של קהילת ז’יטומיר.