“אנשים במרכז תומכים במבצע רק אחרי שחטפו בפרצוף”

אחרי יממה של שקט בשדרות, מצרך נדיר אפילו בימים שמכונים “שגרה” במציאות הסוריאליסטית של ישראל, מערכת ההתרעה “צבע אדום” הופעלה 6 פעמים ברציפות זמן קצר לאחר השיחה שקיימנו עם ראש העירייה אלון דוידי. לא פחות מ-10 רקטות נורו לעבר העיר במטח כבד, 7 יורטו ע”י “כיפת ברזל”, אחת נפלה בשטח פתוח ושתיים ממש בתוך העיר. אדם אחד נפצע קל מרסיסים, כמה אחרים הוגדרו נפגעי חרדה. צריך להכיר את שדרות מקרוב כדי לדעת שאין פה אף אחד שהוא לא נפגע חרדה. רק החריקה של מערכת הכריזה לבדה, רגע לפני שהיא צועקת “צבע אדום”, משתקת גם את מי שנולד לחיים האלה.

דוידי, יליד באר שבע, הגיע לשדרות במסגרת גרעין תורני ב-1996. לאחר מטחי הירי על העיר מאז 2001 הוא הפך לאחד הדוברים הבולטים שקראו להכריע את האיום מהרצועה ולא להסתפק בעוד שכבות של בטון, אבל בתקשורת המרכזית הוא הוצג תמיד כחובש הכיפה המתלהם, זה שממהר להיכנס לעזה ולהפחיד מדינה שלמה ממה שנתפס בעיני רבים כאיום נקודתי וסביל.

– לא מעליב שפתאום מדברים רק על המנהרות? 13 שנה של ירי רקטות ועכשיו מספרים שבתוך ימים “המשימה תושלם”?

“יש כאן שני איומים מיידיים עלינו, גם המנהרות וגם הרקטות. איכשהו, ואני אומר את זה במירכאות כפולות, לרקטות התרגלו. זה כמו ילד עם שני פצעים במקומות שונים, ואתה מטפל קודם בפצע המוחשי יותר. אבל אלה שתי זרועות של מחלה אחת, והמחלה היא חמאס. זה ארגון טרור שזורע הרס וחורבן ורוע, והוא מנסה לפגוע בחיים שלנו ובילדים שלנו. אני מחזק את ראש הממשלה כדי שישלימו את המשימה, והמשימה היא פגיעה אנושה בחמאס. ברור לי שיש מדרגות שונות למבצע כזה, וברור גם שאנחנו בשדרות תמיד נשאף לכך שהטיפול יהיה עמוק וחזק יותר. בשיחות סגורות אני אומר למי שצריך שיתחילו לטפל במי שמבלה בקאטר או עמוק מתחת לאדמה”.

– למה רואים את הסולידריות כלפי העיר רק אחרי שמדינה שלמה נכנסת לטווח הטילים?

“זה לא סוד. אתה רואה את התמיכה הגדולה במבצע גם מצד תושבי המרכז, כולל בפעולה הקרקעית, כי אנשים חטפו את זה בפרצוף. אני תמיד הייתי מתנצל בפני אנשים באמצע שיחת טלפון על זה שאני חייב לנתק ולרוץ לממ”ד, והנה פתאום מבאר שבע ועד ת”א אנשים עושים לי אותו הדבר כי האיום הגיע גם אליהם. הם חטפו, ועכשיו אני מרגיש הזדהות מוחלטת. הם מבינים אותנו טוב”.

– ראשי הרשויות באשדוד, אשקלון וב”ש החליטו לסגור את כל מוסדות הלימוד והקייטנות, גם כשזה בניגוד להמלצת פיקוד העורף, מתוך החלטה שאין דבר כזה שגרה של רקטות. אולי זו הטעות שלכם בשדרות?

“את דעתי על הצורך לנטרל את האיום ולא לעסוק רק במיגון אמרתי שנים ואפילו שבתתי רעב ב-2007, אבל עכשיו אני ראש עיר ואני צריך לדאוג לתושבים שלי מכל הבחינות. אני לא חבר כנסת ולא חבר בקבינט. מה אתה רוצה שאגיד לאישה עם 5 ילדים שבעלה גויס בצו 8? שתטפס על הקירות? אז התושבים שלי גיבורים, הם הולכים לעבודה ולגני ילדים, יש מסחר ויש עזרה הדדית. זה החוסן האמיתי מול חמאס”.

– אתה מרוצה בכל מה שקשור לסיוע הכלכלי או שיש עוד מה לעשות?

“אני רואה שינוי גדול לטובה ביחס לעבר, ומגיע שאפו בעניין הזה לשר האוצר ולרה”מ. עדיין יש פערים, והפער המרכזי הוא בעצם העובדה ששדרות עדיין לא מוגדרת יישוב ספר. המשמעות היא שהפיצוי לעסקים אף פעם לא מיידי, וכל פעם צריך לעבור את זה מחדש. צריך לעשות סדר בכל מה שקשור למפת אזורי העימות, לא יכול להיות שיישוב אחד יהיה בפנים ויישוב אחר יהיה בחוץ וכל זה בגלל הבדל של חצי קילומטר”.

– מתי בפעם האחרונה נפתח מקום עבודה גדול וחדש בעיר?

“אני מוצא את עצמי עם צורך בעוד שטחי תעשייה, כי יש תנועה חיובית אלינו. אני יודע שבדרך כלל משוועים להיי-טק, אבל יש גם צורך במשהו באמצע, בלואו-טק. אפילו מחירי הנדל”ן נמצאים פה בעלייה וחשוב לי שייראו פה שכונות חדשות, תושבים חדשים וסטודנטים נוספים. אני רוצה שהקוראים שלכם יידעו ששווה להשקיע פה בנדל”ן. אנחנו צריכים להגיד לחמאס – אתם רוצים להרוס? אנחנו נבנה”.

– עד כמה משמעותית התרומה של הרכבת לעיר, שהגיעה אליכם למרות התנגדות עיקשת של משרד האוצר?

“הרכבת זו ברכה עצומה לעיר, בטח כשהיא עדיין בחינם. אני גם תומך ביוזמת שר התחבורה לסבסד את הנסיעה ברכבת בפריפריה. בפסח האחרון 7,000 איש ביום אחד השתמשו ברכבת, ועכשיו מכשירים חניון נוסף כי יותר אנשים משאירים את הרכב ועולים על רכבת”.

– היום מדברים על שדרות ועל קיבוצי עוטף עזה בנשימה אחת, אבל זה לא תמיד היה ככה. לעתים נדמה היה ששדרות הוקמה כדי לאפשר ידיים עובדות לתעשייה הקיבוצית.

“יש היום הבנה ברורה של הקיבוצים ושל המושבים ששדרות חזקה מחזקת את כולם. יש עדיין מחלוקות על שטחי שיפוט, אבל אנחנו מנסים להגיע להבנות. ככל שאתה יותר מאוחד ומאוגד, יותר גופים רוצים לחבור אלינו ולסייע”.