‘על המזוודות’: מסכת יסוריו של ב’ מבני ברק שרצה להגיע למלונית
1.
ככה נראה סיוט: מאז יום חמישי יושבת משפחת ו’, משפחה חסידית מבני ברק, ‘על המזוודות’ וממתינה לפינוי לבית מלון קורונה.
לא קל לשבת בדירה קטנה וצפופה עם 4 ילדים, כאשר אבי המשפחה ושנים מהם חולים. מאז סופהשבוע שעבר המשפחה כולה שוהה בבידוד, אין מי שיפנה את הזבל, יקנה תרופות או ידאג לשאר הצרכים החיוניים. שלא לדבר על השעמום.
“אתה יכול לטפס על קירות”, מספר האבא. “לך תעסיק ילדים ימים ארוכים בבידוד, כשאתה עצמך חולה ומתקשה לעזור לאשתך, ועוד שנים מילדיך חולים”.
מחול הייסורים שלהם החל הסופהשבוע שעבר, כאשר אחד מילדי המשפחה אובחן כחולה קורונה.
בסיומה של דרך חתחתים זכתה המשפחה כולה לבדיקות, ובחמישי בערב גם קיבלה, סוף סוף, אישור להתפנות למלונית קורונה, לאחר שהתברר ששניים מהילדים נמצאו חיוביים לקורונה, כמו גם אבי המשפחה.
‘הילד נדבק, אני עם תסמינים. ומה אמרו מכבי? סע באוטובוס
לפי ההנחיות והכללים: אם 50 אחוזים מבני המשפחה חולים, מתפנה המשפחה כולה.
מה עושים מכאן ואילך? אז ככה.
ביום חמישי בערב, היה החמ”ל העירוני סגור. ביום שישי בוקר הסבירו לאב המותש שהמלונית בניר עציון תיפתח רק ביום ראשון, כך שעליהם להמתין ולעשות את השבת בבידוד ביתי בדירתם הצנועה והקטנה. “הילדים טיפסו לנו על הראש, לא היה קל, אבל התנחמנו בכך שביום ראשון הייסורים יסתיימו – טוב, לא לגמרי, אבל יוקל לנו – ונצא למלונית. במוצאי שבת ארזנו מזוודות והתכוננו לפינוי.
“לא שבמלוניות אין חסרונות, אנחנו עדים לקולות העולים משם ולטענות ולתלונות, אבל עדיין בשקלול – זה עדיף על להצטופף שבועות ארוכים בבית”.
2.
הבוקר, על הבוקר, הגיע טלפון מפיקוד העורף. ‘אתם נוסעים עוד היום למלונית’, בישרו להורים המאושרים, ‘תתכוננו לשעה 16:30’.
אבל אז, התברר שעל המחשב לא מעודכן שגם האב נוסע למלונית. הוא ביקש שיתקנו, שיבררו. הם הבטיחו לחזור אליו “תוך כמה דקות”.
הוא עדיין ממתין.
המספר ממנו התקשרו, אגב, הוא מספר שלא משיבים בו. ותאמינו לאבא שניסה שוב ושוב ושוב ושוב.
מה עושים בינתיים? מעסיקים איכשהו את הילדים, מתבוננים במזוודות השחורות שכבר הוצבו ליד הדלת, ממתינים, וכתושבי עירית בני ברק מנסים להיעזר שוב בחמ”ל העירוני.
הנה השיחה (ההקלטה שמורה במערכת חרדים 10):
האבא מזדהה, ומציג את שמו.
הפקידה: “תחכו שפיקוד העורף יתקשרו אליכם”.
האבא: “התקשרו בבוקר, אמרו שיפנו אותנו ב-16:30, אמרו שיש איזושהי בעיה ויחזרו תוך כמה דקות, ולא חזרו”.
הפקידה: “זה לא קשור אלינו, זה קשור אליהם”.
האבא: “יש טלפון שאפשר להשיג אותם?”
הפקידה: (קוראת: 104 זה פיקוד העורף? ציפי, 104 זה פיקוד העורף?) “104”, היא עונה למטלפן.
הוא מנסה לחייג 104, אך לא תופס אותם.
3.
אני מנסה עבורו. השיחה משעשעת.
“מרכז מידע פיקוד העורף שלום…למידע אודות מלונות הקורונה הקישו 4″…
אני: “פנה אלינו לעזרה תושב בני ברק שרוצה להתפנות למלונית. יש לו אישור מקופות החולים”.
הפקידה: “זה לא דרכנו, רק דרך קופת החולים”.
אני: “מהקופה הפנו אליכם, התקשר לעירייה, הפנו אליכם”.
הפקידה: “פיקוד העורף לא אחראי על זה, חמ”ל רפואה אחראי לזה”.
אני: “אבל מהחמ”ל בבני ברק הפנו אותו ל104!”
הפקידה: “אנחנו לא קשורים לזה”.
אני: “את מודעת לזה שבעירייה אומרים להתקשר ל-104?”
הפקידה: “אני לא מודעת לזה שבעירייה אומרים 104, אני מודעת לזה שקופות החולים מפנות אלינו וזה ממש לא קשור אלינו”.
אני: “אז אני מעדכנת אותך שגם בעירייה מפנים אליכם. אז בואי תגידי לי, מה הוא אמור לעשות?”
הפקידה: “לפנות לקופת החולים…”
זה כבר מתחיל להצחיק. “אני מספרת לך שפנה לקופה, שהפנתה לחמ”ל, שהפנו ל-104”.
הפקידה: “קופת חולים מעבירה את זה לחמ”ל רפואה, שהוא אמור לפנות, אין לי את המספר שלהם. קופת החולים מעבירה אליהם, והם דואגים לכל השאר. ורק קופת החולים יכולה לעמוד מולם”.
אז חזרתי אל החמ”ל בעירייה, רציתי לחסוך לאב החולה את החוויה, וגם לעדכן את הפקידות שלא ימסרו לתושבים סתם מספר שאין בו תוחלת.
4.
גם השיחה הזו הייתה די משעשעת.
אני: “פנה אלי בן אדם שיש לו אישור מקופת החולים להתפנות למלונית, חמישים אחוז ממשפחתו חולת קורונה והוא תושב בני ברק. במוקד שלכם הפנו אותו ל-104, לפיקוד העורף, הם אומרים, אנחנו לא קשורים ולא מבינים למה מפנים אלינו. הוא כבר משבוע שעבר מחכה שיפנו אותו ונמצא בינתיים בבית. מה הוא אמור לעשות?”
הפקידה: “זה בקשר לפינוי? אז רק דקה. מירי…. אתי, יש פה מישהו בקשר לפינוי”.
היא מעבירה את השיחה. אני חוזרת שוב על הפרטים… “לחולה כבר אין כוח להתקשר בעצמו”. אני מוסרת לה מספר זיהוי ושם, היא בודקת, רואה שאכן יש אישור.
הפקידה: “הם צריכים לחכות לפיקוד העורף. זה כבר אושר”.
אני: “התקשרתי לפיקוד העורף, אמרו שלא קשור אליהם”.
הפקידה: “לא, כי הם לא יודעים, זו מחלקה אחרת, זה כמו שתתקשרי לעירייה ותשאלי אותי לגבי הארנונה שלך. נכון אני לא אדע לענות לך?”
טוב, זה לא בדיוק ככה, כי בנתב השיחות לחצתי על ‘4’ שזה מיועד לפינוי חולי קורונה…
הפקידה: “זה לא הולך כל כך מהר, בגלל שיש הצפה של חולים והם לא עומדים בעומס. הולך טירוף עכשיו, אני מאמינה שמה שקורה פה זה בקטנה לעומת מה שקורה שם, כי הם על כל הארץ, זו קטסטרופה מה שקורה עכשיו. אבל זה כבר עבר את פיקוד העורף והם יודעים עליהם והם בדרך לפנות אותם”.
אני: “ואם יגיעו רק בעוד שבוע, כשכבר יבריאו?”
הפקידה: “לא, זה לא בעוד שבוע, זה לא יכול להיות”.
אני: “וככה הם אמורים לשבת ולחכות? מי ידאג להם לתרופות? להורדת האשפה?”
הפקידה: “שיתקשרו ל’ידידים’ שיביאו להם תרופות”.
אני: “זה מה שמדינת ישראל אומרת להם בעצם? אני לא מסוגלת, פנו לידידים? נראה לך הגיוני? אבא חולה בבית, שני ילדים חולים, דירה צפופה…”
הפקידה: “תקשיבי. זה המצב. אנשים משתגעים בבית אבל זה המצב. בשביל זה השכנים צריכים לעזור. את הזבל השכנים יכולים לפנות. ישימו בשקית, והם עם כפפות ומסיכה יפנו. גם כשהשכנים שלנו היו בבידוד עזרנו להם”.
אני: “אז לפחות שיגידו להם, תשמעו, התור מאד ארוך, נגיע בשעה זו וזו…”
הפקידה: “הם כנראה לא מסוגלים לעשות גם את זה. תקשיבי, זה כמו שאנחנו לא מסוגלים להגיע לכל המשפחות. עם מה שקורה פה עכשיו”.
אני: אז גם עיריית בני ברק לא משתלטת?
הפקידה: “לא. יש לך מושג כמה אנשים בבידוד עכשיו? עשרות אלפים!”
אני: “מה העירייה נותנת למבודדים?”
הפקידה: “כרגע, שום דבר. רק למאומתים. להם נותנים משחקים לילדים”
אני: “ראש העיר לא מתקשר אליהם? משהו?”
הפקידה: “תגידי, אם ראש העיר יתחיל להתקשר אליהם לכל משפחה, מתי הוא יגמור? הוא לא יגמור בחיים. איפה את חיה? את יודעת כמה משפחות יש?”
אני: “כמה?”
הפקידה: “יש 800 ומשהו, את רוצה שיתקשר לכל משפחה?”
אני: “כן, אני רוצה”.
הפקידה: “את רוצה, תהיי ראש עירייה אז תתחילי להתקשר לכל המשפחות, יש לו עוד כמה דברים לעשות”.
אני: “זה הכי חשוב עכשיו”.
הפקידה: “את חושבת שזה הכי חשוב, אבל כנראה שאם לא יהיה מים לאנשים או כל מיני דברים אחרים הם יחשבו שגם זה מאד חשוב. אנשים פה לא משועממים”.
אני: “אז מה העיריה בעצם אומרת לו? שיחכה עד שפיקוד העורף ייזכר בו?”
הפקידה: “כן, אבל זה לא אמור להיות עוד שבוע. בטח היום או מחר על הבוקר. רק היום ניר עציון נפתח”.
אני: “ועם העומס שאת מתארת יכול להיות שבכלל לא יישאר להם מקום?”
הפקידה: “יכול להיות. אני לא רוצה להבטיח שום דבר”.
אני: “טוב, רק תעדכני את הפקידות בחמ”ל לא להפנות ל-104, כי הם צוחקים על ההפנייה הזו. שיסבירו לכולם את מה שאת מסבירה לי עכשיו”.
הפקידה: “לדעתי הם אומרות את זה מייאוש, שכולם מתקשרים לפה ובטוחים שהמקום פה נותן מענה להכל. זה ממש לא!”
אני: “טוב, רק שלא יתנו לו מספר סתם, אולי תתנו מספר של אמישראגז?”
הפקידה: “טוב, אני אעדכן אותם”.
5.
והאיש ומשפחתו? עדיין על המזוודות.
מעיריית בני ברק טרם נמסרה תגובה.
תגובות
אין תגובות