עם בא הקיץ והטיולים בטבע: בין ‘חרדים חרדים’ ל’חרדים מאותגרים’

הקיץ, הקורונה והאתרים המקסימים במדינה שלנו מובילים אותנו – גם אם לא נרצה להודות בנתון לא מאד סימפטי לעובדה הבאה:

יש שני סוגים של חרדים בישראל: חרדים-חרדים, וחרדים שיודעים להסתדר עם סיטואציות מאתגרות.

היכן באים לידי ביטוי גיאוגרפי האבחנה בין שני סוגי החרדים הללו?

בכל אתר, פארק, שמורת טבע, חוף ים, פינת חי, חורשה או מסלולי הליכה. שלא לדבר על אטרקציות ימיות ויבשתיות.

האתרים הללו הם כלי מבחן נהדר המבדיל בין החרדים-חרדים, לאלו שמתמודדים עם סיטואציות מאתגרות. למה? כי המקומות הללו אינם סטריליים מבחינה חרדית, ו’חרדי חרדי’ לא יכול להימצא שם, גם אם קשה עד בלתי אפשרי להודות בכך.

בשבוע האחרון ביקרתי עם כמה מידידי במספר נחלים בצפון הארץ. היה מקסים, והצעידה במים היתה מרעננת. אבל מלבדנו פסעו בעיצומו של הנחל גם לא מעט צעירים וצעירות ש’חרדי מקרית ספר’ לא אמור לראות. צעדנו, למרות זאת, בגבורה, מתוך ידיעה ש’ככה זה’. הנחל לא שייך לנו, וכל מי שחפץ רשאי ליהנות ממנו.

האם לא ידענו על כך מראש? האם לא יכולנו לשער כי הנחל לא הושכר באותו יום לחסידות ויז’ניץ? התשובה שלילית.

כל ביקור בשמורות טבע, בחופי ים [לרוב גם בנפרדים], ובמסלולים יפהפהיים כולל מראות ‘בעייתיות’ מבחינה צניעותית והכל מודעים לזה. אי אפשר לצעוד בנחל הקיבוצים למשל, לשכור קיאק בירדן, לנפוש ב’חוף משפחות נטוש’ בלי להיתקל בצעירות שאינן מכוסות כראוי מבחינה הלכתית.

זה בפשטות בלתי אפשרי, והגיע הזמן לומר זאת.

‘חרדי חרדי’ לעולם לא יסכים שהוא או ילדיו ייחשפו למראות הללו שצצות כמעט בכל פינה, לפעמים בליווי גיטרה וזמר נוגה.

אז מה זה אומר עלינו, החרדים ‘הרגילים’, שאנחנו מעגלים פינות? שזה לא אכפת לנו? שאנחנו אולי אפילו מחפשים את זה? התשובה שלילית.

חברי לפחות, הם אנשים יראי שמים אמיתיים, שבהיכרותי רבת השנים עמם מרשה אני לעצמי להעיד כי הם רחוקים מכך. איש מהם לא גילה התעניינות ולו מינימלית במראות ‘הלא כשרים’ שחלפו במסות לפנינו.

אבל, ואת זה צריך לומר, המראות האלו הופיעו והמופעים האלו לא יפסקו גם בקיץ הקרוב. בחורי הישיבה הרבים שישטפו את חופי הים ומסלולי הטבע בחודשים הקרובים, או אפילו רק יצאו ‘לעשות מנגל על הכינרת’ בחוף נטוש, מבינים כי אין באמת פיסת אדמה ריקה בישראל הקטנה, והם יתקלו בלא מעט מופעים שבאופן פורמלי הינם אסורים להם.

אז מה האלטרנטיבה, תשאלו? לשבת בבית? לצאת לאטרקציות שמציעה עיריית מודיעין עילית בפארק שהקים ראש העיר ולשחות בבריכה של מתתיהו? לקבל את ההנחה שכל שכיות הטבע סגורים בפניו של החרדי, וליהנות מהפעילויות המופרדות של עיריית ביתר עילית?

אינני יודע, אבל אתרי הטבע השונים הנשטפים במסות של חרדים מלמדות אותי כי החרדיות אינה דיכוטומית. היא נעה על פני רצף ארוך מאד של שמרנות ויכולת רצון או הכלה של העולם שמחוץ לרחוב החרדי היומיומי.