סדר בערכים • מה ללמד את הילדים בלילה הזה?

בליל הסדר, מלבד שערי שמים נפתחים גם שערי הלבבות – ובמיוחד לבבות הילדים והצעירים.

זהו הזמן והרגע שבו ההורים יכולים להחדיר וליצוק תוכן חינוכי-רוחני שיכנס ויופנם באזני הצעירים. זו הזדמנות חד-שנתית שבה אנו יכולים לבטוח שהדברים יתקבלו על נפש הילד.

אמנם עיקר מצות הלילה היא סיפור יציאת מצרים וסיפור התהוותה של נשמת עם ישראל, והקשר עם בורא עולם.

אולם ננצל את הלילה להשרשת ערכים חינוכיים נוספים לעורקיהם של הצעירים.

למעשה, כל מהלך סדר הלילה טמונים בו ערכים חינוכיים מיוחדים, שמעטים שמים לב אליהם.

החינוך ל”סדר” חיוני ביותר.

הורים חייבים לחנך את הילדים, כבר מגיל צעיר, לקחת אחריות על הסדר. הורים רבים עושים הכל עבור הילדים, מסדרים להם את ארונות הבגדים, את חדר הילדים, את המשחקים ואף את המגירה או הפינה האישית שלהם. ישנה חשיבות עצומה לתת לילד מרחב מסוים וללמדו לסדר לפחות את הפינה האישית שלו, הוא חייב להבין מה זה סדר וארגון ותכנון מסודר של דברים. על ידי השלכת אחריות לסדר על ראש הילד, אנו נלמד אותו ערך חשוב מאוד להמשך חייו, שבו יוכל להבין את החשיבות של הסדר והארגון, החשוב בכל שלב בחיים.

לא לחינם נקרא  הלילה הזה “ליל הסדר”. מראש נותנים סימנים, רשימת קודים לפעולות השונות, אותן נעשה ונקיים במהלך הלילה. מ”קדש” ועד “נרצה”.  בכך, אנו לומדים להתארגן לסדר, ולדעת בכל שלב במהלך הלילה מה עלינו לעשות בשלב הנוכחי ובשלב הבא.

ניתן לשים לב, שבכל סעודה שאנו מתיישבים לסעוד, הן סעודת שבת או חג או כל סעודת מצווה, הרי שמיד לאחר הפתיחה אנו ניגשים מיד אל הסעודה.

אולם לא כך הוא סדר לילה זו. אנו נעשה מיד קידוש ונשתה את הכוס הראשונה, אבל לא ניגש מיד לסעודה. ממתין לנו לילה ארוך ועמוס. קודם, טעימה קלה מן ה”כרפס”, ולאחריה אמירת ההגדה ושתיית הכוס השנייה. רק לאחר מכן ניגשים אל סעודת החג, שבדרך כלל תהיה כבר בשעה מאוחרת מאוד.

המסר החינוכי ברור:  בכל דבר, ובמיוחד במה שקשור לאכילה, יש לחנך וללמד את הילדים דחיית סיפוקים, ולא לגשת לדברים במהירות ובחפזון, אלא ביישוב הדעת ובמתינות. כאשר הילד יגדל יוכל לקחת עמו כלל חשוב זה לחיים.

את סדר אמירת ההגדה אנו פותחים בפסקה “הא לחמא עניא”.

על הבחירה דווקא בקטע זה לפתיח של ההגדה כבר נאמרו טעמים רבים. המסר החינוכי כאן יסודי ועמוק. שהרי לו היה כוונתנו להזמין נצרכים לבוא ולאכול יחד אתנו, אמורים היינו לפתוח את הדלת עתה, ולא ב”שפוך חמתך” – ולהזמין את אותם אנשים שאין להם היכן לחוג את הערב הנפלא הזה.

אלא שמנהגינו לומר זאת על השולחן בבית פנימה.

כל זה בא להורות לנו, שבלילה זה בו אנחנו מדברים על חירות, ומתנהגים בחירות, וכל אחד יכול להרגיש מרומם ובמצב נפשי עילאי, כולל גם הילדים, שהרי לפנינו בית נקי, נוצץ ומסודר, שולחן ערוך ברוב פאר והדר, וכלים נאים מוצאים עליו – עם כל זאת, אסור לנו לשכוח שישנם לא מעטים שאין להם את האפשרות וההזדמנות ליהנות מהחג, ולא משנה הסיבה שתהיה.

לא מעט ילדים בדורנו אינם יודעים מחסור והכל מוגש לפניהם על מגש של כסף, וכשהם פוגשים בהמשך חייהם תקופות או מצבים לא קלים, אין בידם את הכלים להתמודדות, הם מעולם לא פגשו זאת, ואף לא התוודעו למצבים קשים.

ולכך כאשר מגיל צעיר ניידע אותם שקיימים אחרים המתמודדים בקשיים, ואין להם את האפשרויות שיש לפנינו – יהיה להם קל יותר להבין ולהתמודד בהמשך חייהם.

הקריאה “כל דכפין ייתי ויכל, כל דצריך ייתי ויפסח” נאמרת בבית פנימה, היא קריאה בבית פנימה לכל המסובים, דעו: ישנם כאילו שהם במצב של מחסור וקושי.

נחשוב עליהם, נתפלל עליהם –  חורין, גם הם.