‘מפורים לא יצאנו”: המשפחות שכבר 4 חודשים בסגר • למי אכפת?

למרות שהסגר וההגבלות שהוטלו בשל נגיף הקורונה על יציאה מהבית הוסרו זה מכבר, אלפי משפחות  בישראל עדיין חיות במצב קשה מנשוא – לאחר שגזרו על עצמן סגר עצמי בגלל שיש בביתם ילדים בסיכון.

מדובר במשפחות שלמות, רובן על סף עוני ורעב ללחם, הנמצאות ב’בתי כלא’ ביתיים, בעוד רשויות המדינה והרשויות המקומיות לא מתעניינות כלל בגורלן. משפחות שלמות שלא יכולות, כמו כולנו, לקחת את הסיכון לצאת מהבית, משום שהדבר מהווה איום מיידי על חיי ילדיהם החולים.

ומפי כולם עולה הזעקה: איפה רשויות המדינה? הרווחה? משרד הבריאות? העיריות? המשרדים החדשים שהבטיחו שיטפלו משבר? בעוד הם עסוקים בעוד ג’וב ועוד תפקיד, המשפחות קורסות.

בשיחה עם חרדים 10, מספר שלום ברטלר, אב לילדים חולים מביתר עלית, על המצב הקשה ועל האטימות של השלטונות.

“אנחנו לא יוצאים מהבית מאז חג פורים, מאז ששמענו על התפרצות נגיף הקורונה. יש לנו שתי בנות חולות מאוד, שמאושפזות בבית ומחוברות למכונות הנשמה. אנחנו לא יכולים לסכן אותן.

“הסתגרנו בבית 7 ילדים, ואני ואישתי יוצאים רק לקניית תרופות ואוכל. כך ארבעה חודשים, אנחנו לא יוצאים.  אני לא הולך לכולל, הילדים לא הולכים לחיידר, הבת לא הולכת לסמינר. כולם נשארים בבית. אנחנו לא יכולים לסכן את הבנות, משום שהן מונשמות”.

הוא מדגיש: “אין עזרה מאף גורם, הן במדינה והן בעיריית ביתר. רק היום התקשרו מעיריית ביתר ושאלו מה אנחנו צריכים. לא מדובר במשפחה אחת, מדובר במאות משפחות שזועקות ללחם ואין מי שמקשיב להם.

“לפני כשבוע הרופא אמר לי, אם אני יכול למצוא דרך לצאת לטבע עם הבנות – זה מאוד בריא, משום שאנחנו סגורים הרבה זמן. הארגון של היציאה היה מורכב מאוד, אבל רציתי לשמח את הילדים ואת הבנות – ועשנו את זה.

“התארגנו כך שלא נפגוש אף אחד – ויצאנו כל המשפחה. יצאנו ליער מרוחק, הרחק מאנשים, בשביל לא לסכן את הבנות.

“ישבנו  לאכול. ואז הגיע שוטר ששאל: למה אתם ללא מסכות? הסברתי לשוטר שאנחנו באמצע יער ושאנחנו לבד, רק בני משפחה, ושלא יצאנו כמעט ארבעה חודשים בגלל המצב, משום שיש לנו שתי בנות חולות שמנשמות, וזו הפעם הראשונה שיצאנו איתן בהוראת רופא.

“השוטר לא התייחס, אפילו שראה שיש לנו שתי בנות על כיסא גלגלים ומונשמות. הוא קנס אותנו על אי חבישת מסכה.

“לאחר מכן השוטר נסע, ותוך כדי שהוא יוצא מאיתנו, הוא הבחין בבחור חילוני שהולך על הכביש  ולא עוטה מסכה. השוטר פתח את החלון, שאל אותו: איפה המסכה שלך? הבחור החילוני אמר לו: אצלי. השוטר אמר לו: אתה יודע שאתה חייב לעטות אותה? הבחור אמר: כן, כן, אני אני עוטה אותה. השוטר סגר את החלון נסע בלי לתת לו קנס. השנאה של השוטרים כלפי המגזר החרדי היא פשוט גזענות ורוע לב.

“כל זה קרה בפעם הראשונה שיצאנו מהבית לנשום קצת אוויר, אחרי חודשים שלא יצאנו. שאנשים יבינו כמה שנאה יש כלפינו החרדים. אדם יושב עם שתי בנות מנשמות בבית ואומר את זה לשוטר, באמצע יער – והוא נותן לו דוח ולחילוני לא. מה אפשר לומר על כך אם לא שנאה לחרדים?!  אבל אני חרדי, אז למה שלא ייתן לי קנס? זו בושה למשטרת ישראל!”.

על הסגר הכפוי הוא מספר: “הציבור לא יודע שיש אנשים שעדין חיים בבידוד מתחילת הקורונה ועד היום. מדינת ישראל והציבור יצאו מהסגר, אבל אנחנו ומשפחות כמונו סגורות ומסוגרות בבית. יש מאות משפחות כאלה שאף אחד לא שמע עליהן, אנחנו חיים בבידוד כל הזמן.

“חבר שלי, שיש לו ילד מונשם, עבד. עם פרוץ המשבר של הקורונה פיטרו אותו ואת אישתו. הם לא שורדים. משפחות שלמות לא מחזיקות מעמד. המגפה נמצאת איתנו ארבעה חודשים, הילדים שלנו נמצאים בבית כבר ארבעה חודשים – ואנחנו קורסים”.

איך שורדים?

“אני הפכתי למורה ואישתי לגננת של הילדים. אנחנו מנסים להחזיק מעמד, הילדים משחקים, לומדים, נהנים. המצב קשה מאוד, אי אפשר לצאת, אבל אין מה לעשות, לכולם קשה המצב הזה, רק לנו קצת יותר. מצד שני, המצב שלנו הולך ומחמיר.

“הייתי לפני יומיים ב’סופר’ בגלל שהייתי חייב לקנות משהו. ראיתי אנשים, כולם מסתובבים כרגיל, המדינה חזרה לשגרה, חוץ מזה שחייבים לעטות  מסכה. אני רוצה לומר: לא, לא כולם חזרו לשגרה. יש הרבה משפחות שלא חזרו לשגרה, משפחות שלמות עדיין חיות עם הקורונה ומסוגרות בבית.

“כל פעם שהמספרים של החולים עולים, אנחנו שואלים: מתי זה יגמר? בשבילכם זה כבר נגמר. בשבילנו מתי זה יגמר? אין  לכך תשובה”.