חוצפת כלומניק: הצעקות של שלח לא יכולות לעבור לנו ליד האוזניים

1.

בסיפור הצרחות של ח”כ עפר שלח על העיתונאי החרדי משה גלסנר בערוץ הכנסת יש כל כך הרבה זוויות. אפשר ממש לערוך יום עיון שלם, שמוכר לצורכי גמול השתלמות, על 2 הדקות ו־18 השניות האלה.

קודם כול הזווית היש־עתידית: אני אומר לכם חד־משמעית, בלי ספק קל שבקלים, ששלח לא היה מעז לדבר ככה אל עיתונאי שהוא לא מהמגזר שהמפלגה שלו כבר שנים מדירה מהישראליות היפה. שלא תעזו אפילו להתווכח איתי על זה, כי אני אפוצץ את הריאיון באמצע.

וזה לא רק הצעקות, שעוד נחזור אליהן, ולא רק הקללות (“חוצפה של כלומניק”, “חתיכת אפס שכמוך”), זה כל היחס. נכון, שלח הוא באופן כללי טיפוס מתנשא, ודי משדר בכל ריאיון כאילו המראיין הוא בחינת כלומניק ואפס ורק הוא, שלח, יודע הכול ומבין בהכול, מכדורסל אמריקני ועד חוץ וביטחון.

אבל ברור שהוא אף פעם לא יעלה בדעתו לומר את זה בפירוש, בטח לא לצרוח את זה, אלא אם כן המראיין המוכשר הוא בן מיעוטים חרדי. מי יתנני עיתונאי חרדי ואנשכנו כחמור.

ויש עוד משהו שהוא לעולם לא יעז להגיד בקול למראיין “נורמלי” בשידור. משפט שפחות שמו לב אליו בתוך ים הצעקות: “אני עכשיו בדרך לבוסים שלך”, הוא איים, “כדי להגיד עליך את הדבר הזה, שאתה חוזר על שקר שאתה יודע שהוא שקר”.

זה מדהים. להגיד לעיתונאי בשידור “אני עכשיו בדרך לבוסים שלך” זה משהו שלא עושים. וגם לא בשידור. זה מגיע מהמחוזות של השיחות האסורות של נתניהו ונוני מוזס.

פשוט לא מדברים ככה.

2.

ובואו לא נתבלבל: לא מדובר כאן באיזו הקלטת סתרים שדלפה מתוך שיחה קשה במשרד סגור מבלי שהצורח ידע שהוא מוקלט. ח”כ שלח צורח בלי בושה מול 3 מצלמות טלוויזיה, מול צוות שלם באולפן ובקונטרול. וכולם שותקים. איש מהם לא מעז לנסות להרגיע אותו, גם לא כשהוא חוזר לאולפן, אחרי שנטש אותו בזעם, ומתקרב בצורה מאיימת למראיין.

וחוץ מזה, ממתי בכלל מפוצצים ריאיון בצעקות בגלל שהמראיין חזר על שקר? אין לי מושג מה בדיוק שאל גלסנר, אבל יש לי הרגשה שזאת לא הפעם הראשונה בחייו הפוליטיים שבה שלח נשאל שאלה שלטענתו מבוססת על שקר או על ספין. למעשה, אחוז גדול מהשאלות שנשאל פוליטיקאי מבוססות על שקר או ספין (שלא לדבר על אחוז התשובות של הפוליטיקאי).

נו, מישהו מהם מפוצץ ריאיון ויוצא מהאולפן תוך כדי קללות, צרחות ואיום ב”ללכת לבוסים שלך”? זה יכול לקרות רק לחבר כנסת נאור מיש עתיד מול יהודי קטן שלא רק נכנס לסלון הפרטי שלו, אולפן הטלוויזיה, אלא גם מעז לשאול אותו שאלות קשות. חכה, חכה, מושק’ה, אני עכשיו אלך לפריץ והוא יזרוק אותך מבית המרזח שלנו, וממחר אתה תישאר בלי לחם לילדים שלך (שאתה מכה).

כבר היו לנו כמה מופעי אימים של שנאה והסתה, אבל לראות את התיעוד הזה, זה ממש להסתכל לשנאת הזרים של יש־עתיד בעיניים. להבין לאן יכול להוביל השיח הרע הזה, שמסתתר בדרך כלל מאחורי מילים יפות ומשכנעות כמו “שוויון בנטל” או “לימודי ליבה”.

ושלא תבינו לא נכון: בחיים, בחיים, יאיר לפיד לא היה מתייחס ככה למישהו. הוא איש מאוד נחמד ומנומס. אבל מה לעשות, לפיד צריך היה להביא בחשבון שיום אחד יבוא מישהו מתנשא יותר ממנו ויתרגם את האג’נדה שלו לצרחות על מראיינים חרדים.

3.

לזכותו של שלח ייאמר שהוא לא מסוג האנשים האלה שצועקים סתם צעקות בלי כיסוי. שלח ידע מה הוא עושה. הערוץ אכן לא שידר את החרפה, ואף נתן לשלח הזדמנות לחזור לאולפן ולהתראיין כרגיל. וזה בעיניי חמור יותר מכל הצעקות: ההתנהלות של ערוץ הכנסת. במקום להתנצל על כך שמשום מה נגנז קטע בעל חשיבות עיתונאית, שמחובת הערוץ לפרסמו, הנהלת הערוץ פתחה בחקירה ושלחה 15 עובדים לבדיקת פוליגרף כדי למצוא את המדליף. נגד חלקם אף החל תהליך פיטורין.

ח”כ דוד אמסלם מהליכוד ניתח היטב את הסאגה הצבועה מעל דוכן הכנסת: “אמש ראינו את מופע האימים של עפר שלח, הצדיק ח”כ עפר שלח… הבחור מכנה את המראיינים במהלך שידור ‘כלומניק, חתיכת אפס שכמוך’. תקשיבו לעצמכם. אתם חיים בעולם דואלי. לכם מותר להגיד הכול. דברים הכי חמורים, שקשה לשמוע אותם. וכשמשיבים לכם קצת, אתם פתאום צדיקים גדולים.

“מי היה מעז לדבר כך לרינה מצליח או לאמנון אברמוביץ’? ראה שני מראיינים חרדים, חשב שאפשר לצ’פח אותם. ומה שיותר חמור זאת ההסתרה. עושים לעובדים פוליגרף לדעת מי הדליף. שניים הם מפטרים. מה חטאם? הם הדליפו אירוע שהיה צריך להיות בליבת החדשות באותו שבוע. עפר שלח כמעט הרביץ להם. זה אחד מההנהגה שלכם. הוא ראה שני מנחים חרדים, והניח שאפשר להכות אותם בלי שום בעיה. הכול בסדר. הכול מותר אצלכם. אתם מתמחים בשטיפת מוח. רק אתם. יש לכם צבא שלם – התקשורת. יש בו חיל אוויר וחיל הים. הכול כדי להוריד את הימין ואת ראש הממשלה מהשלטון”.

4.

אבל הזווית החשובה ביותר שהייתי מעלה לדיון ביום העיון הארוך (“צרחות שלח, מבט רטרוספקטיבי”), בכלל לא קשורה לזהות הצועק או הנצעק, אלא לצעקות באשר הן. אני באמת לא מבין למה זה לגיטימי לצעוק ככה על מישהו. עזבו פוליטיקה, עזבו יש עתיד, עזבו תקשורת. הרי השבוע היה מן הסתם איזה בוס שצעק ככה על עובד שלו. או חמור מזה, על עובדת שלו.

עכשיו, אם אותו בוס לא היה צועק, אלא להפך, מחמיא בצורה בעייתית לאותה עובדת – זה היה יכול לסבך אותו פלילית, ובצדק. אז למה אם הוא צורח בצורה אלימה, זה נחשב לגיטימי? לא יעשו לו שום דבר. מקסימום יגידו עליו בהבנה “הוא בוס מאוד תובעני”. יום יבוא והאנושות לא תבין למה פעם מכות היו טאבו אבל פגיעות מילוליות ומחיקת אישיות היו הלך רוח מצוי אפילו בטוויטר.

אין לי קשרים במסדרונות השלטון, אבל לפני כמה חודשים חשבתי לחבר בין מישהו שאני מכיר לבין תפקיד מסוים בלשכה של אחד השרים. זה היה יכול להיות קידום רציני לאותו אדם, אבל הוא ממש לא היה פתוח לשמוע שום דבר בכיוון של עבודה אצל אותו בכיר. למה? “כולם יודעים שיש לו יחסי אנוש מאוד גרועים עם הכפופים לו”, הוא אמר לי.

בהתחלה לא בדיוק הבנתי למה הוא מתכוון. אבל אז הוא הסביר בפשטות: הוא צורח על אנשים בלשכה, על כל טעות הכי קטנה שהם עושים.

מדובר באיש ציבור שכולכם מכירים, וסליחה, אבל אני מניח שהוא לא היחיד שאתם מכירים. ויש כמובן עוד רבים שאתם לא מכירים, בכל מערכות החיים. אנשים שאלה שעובדים איתם מתעוררים כל בוקר עם עצב גדול. הנה, מתחיל עוד יום חדש שיביא איתו צעקות חדשות. אנשים שכל בוקר מכוונים במיוחד בתפילה במילים “שתצילני מאדם רע ומפגע רע”.

רגע, אתם שואלים, אז אם זה כל כך נורא, למה הם לא מתפטרים? קודם כול כי הם צריכים פרנסה, מה לעשות. וחוץ מזה, רוב הזמן הצועקים האלה דווקא בסדר. לפעמים אפילו נחמד לעבוד איתם, ובטח שמעניין, וחשוב. אבל אז מתחילה הג’ננה.

5.

אני בטוח שיש אנשים שהיה להם קשה, פיזית, לראות את מופע הצרחות של עפר שלח, שממש כאבה להם הבטן. למה אני כל כך בטוח? כי זה מה שקרה לי.

לא, ברוך ה’ אין לי בוס שצועק עליי. הבוסים שלי מאוד נחמדים (אלא אם כן אני ממש מאחר במועד הגשת הטור). אבל פעם, לפני המון המון שנים, היה לי מורה “תובעני” כזה. חשבתי שכבר שכחתי כמה רע עשו לי הצעקות שלו ואילו שריטות הן השאירו לי בנפש. אבל אז בא עפר שלח והחזיר אותי ברגע אחד שלושים שנה אחורה.

אותו מורה כבר לא במערכת החינוך, ברוך ה’, אבל מה עם אלה שצרחו עליכם השבוע? מה עם אלה שאתם יודעים שצורחים על יקיריכם בהתקפי זעם? עד מתי זה יהיה לגיטימי? אני לא מדבר על מי שבעידנא דרתחא הרים לרגע את הטון והצטער על זה. אני מדבר על אנשים, בוסים, מורים, מנהלים, ראשי מחלקות, שצורחים דבר יום ביומו על הכפופים להם – וכולם יודעים ושותקים. הלוואי שיתחיל פה יום אחד קמפיין #metoo נגד אנשים כאלה, שנכון לעכשיו מרגישים די בסדר עם ההתנהגות “התובענית” שלהם. אין לי עניין בשיימינג, רק בקצת שקט.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’