1.
התמונה על המדף ממול, הייתה הדבר הראשון שניבט מול עיני בחדרו של יו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן.
“זה במונסי, על הקבר של הריבניצער”, הוא מראה לי את התמונה, בגאווה בלתי מוסתרת. ‘ריבניצער’ כפי שאומרים החסידים. ממש כמו מי ששמע את המאמע-לשון האידישאית בילדותו.
“הייתי אז עשרה ימים לפני הכרעת הדין במשפטי”, הוא מספר, “הגעתי לשם באמצע הלילה, היה שם קור כלבים, אבל מלא אנשים. כשיצאנו משם, ראש הלשכה שלי דאז, שרון שלום, אמר לי: ‘תקשיב, יצאתי בתחושה שעשינו את זה’. מה לא עברתי אז. איזה עליהום עברנו בתקשורת. נכנסתי לבית משפט, יצאתי זכאי”.
ואתה מאמין, שזה בזכות התפילה שם.
“כן”.
אני מתבוננת בתמונה, אחר-כך בפניו של האיש, שיש מי שמכנים אותו ‘איש הקרח’. הוא עשוי, פוליטית, מחומרים של פלדה. החרדים אוהבים לצייר אותו כזולל חרדים לתיאבון (טוב, תלוי באילו שנים. כשהיה איתם בקואליציה, הוא היה פשוט ‘איווט’. גם כשהמליכו יחד איתו את מוישה ליאון בבירה הוא היה המלך, ויחד רקדו במוצאי יום הבחירות את הקדצ’קה), אבל לפחות חלק ממי שמכיר אותו טוב (תתפלאו, יש כמה חרדים ששומרים איתו על קשר הדוק כל השנים והאגדה מספרת שאפילו הרב דוד שפירא, נכדו של מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן, הצליח לשמר איתו את הקשר עד עצם היום הזה) – חושב קצת אחרת.
זהו הסוד הכי גלוי בחייו של מי שנולד בשם איווט לבוביץ’ ליברמן – הרבי מריבניץ. לא משנה מה קראתם בתקשורת החרדית על אביגדור ליברמן, כדי לפצח את דמותו אתם חייבים לזכור שרגע לפני הכרעת דינו הוא נסע עד למונסי כדי להשתטח על קברו של הצדיק, הדליק נר, ואמר פרקי תהילים להצלחתו.
אם תשאלו אותו, זו הדמות שעיצבה את אישיותו של הילד מקישינב שבמולדובה.
אמא שלו, אסתר פירה ליברמן, התחננה שהאדמו”ר יברך אותה בשידוך טוב. כשהתחתנה, ביקשה ילד. כשנולד אביגדור הקטן, הרבי מריבניץ היה הסנדק שלו. כשהגיע איווט לגיל מצוות שבה האמא וביקשה את ברכת הצדיק.
“הוא יצליח. הוא עוד יהיה גדול”, אמר לה.
אם תשאלו את הפוליטיקאים שסביבו, הם יחלקו באשר לטיב הצלחתו, אם בכלל.
אז נכון, היו לו כבר ימים יפים יותר. כשכיהן כשר חוץ בממשלת נתניהו השניה וגם השלישית (אז בכלל היה חלק מהליכוד, ונדמה היה אז שליברמן הגיע לפסגת חלומותיו, הדרך לכבוש את ראשות הליכוד ובהמשך את ראשות הממשלה נראתה קצרה מתמיד).אחר כך, בממשלת נתניהו הרביעית, כשכיהן כשר בטחון.
הוא יכול לשאת נאומים חוצבי להבות בגנות מה שהוא מכנה ‘הפרזיטים’.
הערכה שלי, איווט, שאתה לא באמת מכיר את הבנים שלנו. אילו הכרת, בחיים לא היית מכנה אותם כך, אמרתי לו.
הוא, להגנתו, טען באוזני, שהוא מכיר לפני ולפנים את הציבור החרדי.
נו מה? הוא מכיר פוליטיקאים, בעיקר. אז נכון, ארגנו לו פעם ביקור בביתו של מרן הגר”ח קניבסקי, אבל כמה פעמים הוא הגיע לסייר בהיכל ישיבה? ראה את הלהט? את האש היוקדת? אבל עזבו, באמת שלא הגעתי אליו כדי לשנות את דעתו. באתי כדי ללמוד עליה.
אבל כשאני מספרת לו על הסבא שלי, שלמד בראדין אצל ה’חפץ חיים’, עיניו נוצצות. ‘אוהה. החפץ חיים’, הוא אומר, והערכה עמוקה נשקפת מעיניו.
יש בו לחלוחית.
2.
מי אתה אביגדור ליברמן, המכונה בפי כל, איווט?
זו הייתה שאלת מיליון הדולר איתה נכנסתי אל חדרו שבכנסת, מנסה לפצח את החידה.
מה לא אמרו עליו בתקשורת החרדית. הכל. אפילו ‘אנטישמי’. מה לא אמרו עליו בחוגים המקורבים לבית שברחוב בלפור. הכל. אפילו אמרו, שכשאמר לחרדים ‘תקבלו את חוק הגיוס כמו שהוא בלי לשנות פסיק’ – הוא לא באמת התכוון לזה; שהוא שנא את ביבי לכל אורך הדרך; שאין מצב שהיה נכנס לקואליציה, גם אם החרדים היו מסכימים לכל בקשותיו.
איפה האמת? מי יודע. מצד שני, משהו לא מסתדר לי. מי ששונא חרדים לתיאבון, לא מעריץ דמות של אדמו”ר.
“למה הערצתי אותו?” הוא מנסה להסביר לי, אולי מנסה לסייע לי לעמוד על חידת חייו – “הוא היה חי באיזה ‘חירבע’ (-חורבה. ש.ר.) שמעולם לא סגר את דלתה. היה שם איזה רבע מטבחון, מיטת ברזל, שולחן ו…ספרים, ספרים, ספרים… בחורף היה שובר את הקרח וטובל. אצלו שבת התחילה ביום שישי בצהריים והסתיימה בשבת בלילה, כמעט בראשון. ביום ראשון בבוקר היה מסתובב עד יום חמישי לפני הצהריים בעיירות, הוא ראה לעצמו שליחות להשכין שלום בין איש לרעהו. בכל מקום ששמע שיש ריב בין שני יהודים, לא משנה – אח, אחות, בעל, אשה, שכן, שכנה – לא עזב עד שהשכין שלום”.
אז זו דמות שאתה מעריך…
“כן”, הוא אומר, ועיניו שוב נוצצות.
נו, טוב, אתה מסתובב פה עם פוליטיקאים, הם לאו דווקא ‘מיטב בנינו’, אני אומרת לו…
“אותו אני הערצתי”, הוא שב וחוזר על המנטרה.
3.
אני נזכרת בתקופה בה כיהן כשר החוץ, כשנציגו ‘לענייני דת’ דודו רותם המנוח ניהל ביד רמה את ועדת חוקה חוק ומשפט. אלי ישי עמד אז בראש ש”ס ולא פעם נרשמו חיכוכים על רקע דתי בין שתי המפלגות. אבל רותם ידע לנווט יפה את הפלונטרים. אני אפילו זוכרת את ח”כ מוישה גפני סוגר איתו ‘דילים’ במסדרונות, כשאף אחד לא שומע.
דודו תמיד שתק, לא הסגיר את מה שנאמר ביניהם. “אם אספר, זה יבאס את גפני”, לחש לי פעם.
עם אריה דרעי החיבור של ליברמן היה כבר הרבה יותר מוצק. שניהם טיפוסים שיודעים ‘להיות חברים’. אנשים שטיפסו מלמטה (אריה כבן למשפחת עולים ממרוקו ואיווט כבן לעולים שהגיעו ארצה עוד בתקופת ‘מסך הברזל’) – שניים שמייצגים אוכלוסיות שאינן האליטה של מדינת ישראל. מזרחיים, רוסים.
כשהיה נושא נאומים שהבהילו חרדים, אריה היה מרגיע. היה שב על המנטרה ש’איווט רק מדבר’, אבל בפועל הוא לא יפגע בציבור החרדי.
גם כשישב על הכיסא הרם בקריה, כשר בטחון, כששלט על הנושא הכי רותח בפוליטיקה הישראלית – גיוס בחורי ישיבות, הוא לא ניצל לרעה את מעמדו. איש לא גויס בכוח. להיפך – הוא עמל קשה כדי לסגור את כל הקצוות ולהביא חוק גיוס ‘טוב’.
מהו טוב? כזה שהחרדים ‘יוכלו לחיות איתו’ מחד, ושבג”צ יוכל לאשר מאידך (איך אמר לי גורם שהיה מעורה בהכנת החוק? החוק הלך ‘עד הקצה’ מבחינת יכולת הספיגה של בג”צ. לכן איווט התעקש שלא לבצע בו שום שינוי). בל נשכח, שהמפלגות החרדיות הרימו את ידן ‘בעד’ בקריאה ראשונה.
“בהמשך זה השתנה. אבל רק ליצמן התנגד”, הוא מזכיר.
אריה וליברמן למדו לסגור ביניהם עניינים בקריצת עין, ידעו לסכם דברים ולהגיע לפשרות, ובעיקר – לשמור על המילה שנתנו זה לזה. זה עבד יופי בהמלכת ראש עיר בירושלים, זה הסתדר מצוין לאורך השנים בהם פעלו יחד (אפילו בשנים הקשות של ממשלת בנט-לפיד, לא ליברמן היה זה ש’עשה את הבעיות לחרדים’).
היו בתקשורת אפילו מי שביקרו אותם. “סוחרי סוסים”, כינו אותם (במפלגות החרדיות, זה נחשב למחמאה).
בחלומות הכי שחורים שלו (גם כשליברמן נסע בשבת לאשדוד כדי להצהיר על תמיכה בפתיחת מרכולים בשבת) לא חלם אריה דרעי שיום יבוא וחברו הטוב יהיה זה שינעץ אצבע בעין של ממשלת נתניהו. לא די שפוצץ אותה, כשפרש בקול רעש גדול מתפקידו במשרד הבטחון והוביל לבחירות מוקדמות, אלא שלא מיהר להצטרף לקואליציה הכי טבעית (לכאורה) מבחינתו.
‘רק נתנו לו את מה שרצה, את ליאון, והוא בגד בנו’, הביעו אז גורמים בש”ס את כאבם. אחרי הכל, הפרישה שלו הייתה בדיוק יום אחד לאחר שליאון נבחר. זה היה כל כך שקוף, לדעתם.
ועדיין קיוו, שזה זמני. שהנה יסתיימו הבחירות, נתניהו יסגור קואליציה איתם, עם ליברמן והבית היהודי – ובא לציון גואל.
4.
“כשיצאנו למסע הבחירות, אמרנו כן למדינה יהודית, לא למדינת הלכה”, הוא מנסה לשוב ולהסביר שהוא לא נגד החרדים.
אתה לא באמת נגד ההלכה.
“אני חושב שהפוליטיקאים החרדים לא מסתכלים עניינית על הדברים. הם מיד זורקים ‘אתה שונא חרדים’ ו’אנטישמי’. אבל אני אומר, איפה כתוב במקורות שאסור לעבוד?”
לא שאסור. אבל יש אנשים שהשאיפה שלהם היא לשבת וללמוד.
אני מרגישה כעת כמו מי שממחזרת את השיחות שלי עם לפיד. אצל יאיר, זה הסתיים בהכרה בקבוצה של לומדים, לא גדולה, עילויים. אצל ליברמן היה לי קשה יותר להגיע להסכמה הזו.
הוא מסכים עם זה שבן גוריון התיר ל-400 בחורים לשבת וללמוד. “אז אוקיי, האוכלוסיה היהודית הכפילה את עצמה פי 10? הגענו ל-4000 בחורים. איך זה קפץ למספרים אסטרונומיים?”
ועוד בעיה יש לו. “למה מהמיסים של החילונים צריכים לממן את תלמידי הישיבות?”
גם מכספי המיסים שלי, אני אומרת לו, מממנים דברים שמיועדים רק לציבור החילוני, ושוב מרגישה שהשיחה משתכפלת לזו שניהלתי בעבר עם יאיר לפיד.
“מי אמר שאסור לשרת בצבא?” הוא תוקף מזווית אחרת.
ביחידות חרדיות?
“הצעת החוק שלי מדברת למשל על חטיבה נפרדת במסגרת פיקוד העורף. כעת, בעידן הקורונה, זה ממש נצרך. ויש יחידות נוספות לחרדים. גם לערבים וגם לחרדים”.
למה באמת לא מדברים גם על הערבים?
“אנחנו מדברים. תראי את הצעת החוק שלנו שמונחת על שולחן הכנסת”.
ואני שוב נזכרת בימים ההם, ימי דודו רותם. איך היה מספר שהכניס לחוק גם את הערבים. משום מה היה נדמה לי אז שהוא קורץ עין בדברו. בבחינת, הרי ברור לכולנו שעם הערבים זה לא יעבור, המדינה הרי תבער, וממילא, בג”צ יניח גם לחרדים…
הוא לא אישר ולא הכחיש אז. ועדיין, תמיד בסוף היה מסכם: “אני מאחל לך שהבנים שלך יתגייסו”.
אני שבה אל ליברמן, ומנסה ללמוד מבין המילים שלו לאן הוא חותר. “צריך לעבוד, צריך לשרת, מי שרוצה ללמוד – שלא יעשה את זה על חשבון המדינה. אין דבר כזה שבחור בן 18 יישב וילמד ולא יעשה כלום… אפילו עתודאי לומד לתואר, ואז יוצא ועושה עם זה משהו”.
זו כנראה נטו השקפת עולמו. מכאן, הפשרות הפוליטיות שתמיד עשה. השאלה היא האם גם יעשה בעתיד.
טוב, אף אחד לא באמת ציפה שנגיע להסכמה. אפילו אני לא. ברור היה לי מראש שהשקפת עולמו שונה מזו שלי. אבל בעין של פרשנית פוליטית, זה אפילו לא משנה מה הוא חושב, משנה איך יתנהג אם יישב עם החרדים באותה קואליציה. ניסיון העבר מלמד, שהוא לא פעל מעשית נגד חרדים, וזה לכאורה מספיק.
5.
יש לו בטן מלאה.
אחרי הסיבוב הראשון של הבחירות הוא דרש מהחרדים רק את חוק הגיוס, אבל נענה בשלילה. לקראת הסיבוב השני הוא הגיע עם ארגז שלם של דרישות. עם אופציה קלה לבחירה (4 מתוך 5 דרישות). אבל בשביל החרדים זה היה קצת יותר מדי.
מה גם, שבסביבת נתניהו לחשו כל העת על אוזנם: ‘הוא לא מתכוון ברצינות. הוא לא רוצה את ביבי, הוא שונא את ביבי, גם אם תסכימו לכל דרישותיו הוא יפוצץ את הכל’.
או שכן או שלא.
“מה דרשתי? הדרישה הראשונה הייתה גיור על ידי רבני ערים. הם מתנגדים לזה בעיקר בגלל רבני צוהר (-נניח בשוהם, הרב דוד סתיו). מבחינתי, אגב, הרב סתיו הוא רב אורתודוקסי שקיבל הכשרה בארץ.
אבל פעילותו בארגון ‘צוהר’ הפכה אותו ל’סדין אדום’ עבור החרדים.
“הם הסכימו לגבי רבנים ב-4-5 ערים גדולות, אבל פסלו את כל השאר. הדרישה השנייה הייתה להעביר את ההחלטה לגבי פתיחת מרכולים בשבת ונסיעות בשבת לשלטון המקומי, שיחליט בהתאם לצביון של כל עיר (-זה המצב בפועל גם כיום, אגב. ש.ר.)”.
והם ענו לך בשלילה?
“התנהלתי מול הליכוד, לא מול החרדים. הסברתי, אני לא רוצה לכפות פתיחת עסקים בבני ברק, אבל אין שום סיבה שבראש פינה או באשדוד עסקים יסגרו. אני זוכר דיון בכנסת, לפרוטוקול. דודו רותם היה אז יו”ר ועדת חוק ומשפט. דודו שאל את אחד הרבנים שישב שם: אתה סומך על רב עיר שיכול לערוך חתונה, בר מצווה, חופה – רק גיורים לא? ענה לו הרב, רבנים לוקחים שוחד בשביל גיור. אמרתי, אם רבנים לוקחים שוחד – מה זה שייך להלכה? זה שייך לדין הפלילי. ואם הם לוקחים שוחד על גיור, מי אמר שלא ייקחו על כשרות של הרבנות?
“עד 93′ רבני ערים עשו גיור, בלחץ הקואליציה החרדית זה בוטל… ביקשנו פנסיה לעולים מרוסיה, לא חזרו אלינו עם תשובה. אה…והיה שם גם נישואין אזרחיים”.
נו, אתה הרגשת אז שביבי לא באמת רוצה אותך, הוא הרגיש כנ”ל… מצד שני, בסיבוב הראשון ביקשת רק גיוס. אחר כך זה קפץ…
“תשמעי, יש דינמיקה, דברים מתפתחים. ובכלל, גם ככה הרבה ישראלים צברים עושים הסכם אצל עו”ד או נוסעים להתחתן בחו”ל”.
נו, מה? אתה רוצה שזה יקרה בהכשר הרבנות?…
“תעשו את זה וולנטרי, התוצאה תהיה יותר טובה. אי אפשר לכפות. אנחנו מאמינים בעקרון של ‘חיה ותן לחיות’. כל מה שיעבור בכפייה – יחזור כבומרנג. תעשו מצידי אילן יוחסין – וכי חסידי גור סומכים על הרבנות הראשית? הם מנהלים פנקס משלהם. החרדים מבררים לפני כל שידוך. חוזר בתשובה לא יתחתן עם הבת של הרב’ה מגור, זה מנוהל באופן מאד מסודר.
“כל הסיפור של הרבנות הראשית נועד בעיקר לאוכלוסיה החילונית. חרדים הרי לא סומכים על כשרות של הרבנות הראשית. הרי אם הרב יצחק יוסף יקים כשרות, החרדים ברובם לא יסמכו עליה”.
6.
נקודת השבר שלו, כך הוא מספר, הייתה בקטע של החיילים. יש כ-5,000 חיילים בצבא הגנה לישראל שהם מספיק טובים בשביל להילחם ולמות בשביל מדינת ישראל, אבל לא מספיק טובים כדי להתחתן פה.
בתפוח האדמה הלוהט הזה, הוא עוד לא טיפל. הוא ניסה לטפל במשהו אחר שנוגע לחיילים – הגיור הצבאי.
בשעתו, דודו רותם היה מספר לי שהרב עמאר “עבר על כל הדפים של החוק ואישר”. איכשהו, זה נתקע כשהגיע אל הגר”ע יוסף זצ”ל.
“היה הסכם שכתבנו, אמרתי לדודו שאני לא סומך, שאני רוצה שהרב עמאר יחתום על כל דף. והוא חתם. אמרתי, זה לא מספיק לי, אני רוצה שגם הרב עובדיה יחתום על כל דף. והוא חתם. אבל באנו לוועדה, אלי ישי אמר בהתחלה שזה חוק טוב וצריך לחתום, אבל אז הגיע גפני ואמר, הרב אלישיב נגד. וזה טורפד. אצל דודו נשאר עותק חתום, אצלו בבית”.
זו הייתה אז די השפלה עבור ‘ישראל ביתנו’. ולמרות זאת, היא המשיכה לעשות ‘עסקים’ עם החרדים. כעת, לאיווט נמאס.
“החרדים צריכים להירגע”, הוא מבהיר לי. “הם צריכים להבין שיש פה אוכלוסיה גדולה, שיש לה צרכים משלה, אף אחד לא מתערב להם בחיים – אני לא רוצה להתערב להם בחיים, איזה הכשר יאכלו, איך הם יתחתנו ואיך הם ינהלו את פנקסי היוחסין שלהם ואיך סוגרים בשבת אצלם. אבל שלא יתערבו לנו”.
גם לא במסגרת הסטטוס קוו?
“מה סטטוס קוו. יש כל הזמן פרימה שלו. הנה, עד 93′ רבני ערים יכלו לגייר. עכשיו לא. כל העבודות בשבת, כל מה שפעם עבר בשקט, כל הסיפור של משרד הפנים שם חוזרים לאנשים שכבר 20 שנה בארץ וחוקרים את יהדותם”.
אמרנו משרד הפנים, אמרנו דרעי.
לעולם לא תשלימו? בפוליטיקה אין שנאות, אומרים.
“תקשיבי, זה לא קשור לפוליטיקה, זה היה ונגמר, נקודה”.
וזה לא יחזור?
“לא”.
יש לכם ידיד משותף. את משה ליאון. זה לא עוזר?
“נו, בסדר. גם בגירושין יש ילדים משותפים”.
עד כדי כך? גירושין?
“נו”…
ועם ביבי? אתה כן רואה אפשרות של קשר עתידי?
“יש תנאי סף. יקבלו אותם, נהיה ביחד”.
זו הפעם הראשונה בה אני מקבלת את התחושה המוצקה לפיה הוא מתכוון ברצינות. הוא, עם החרדים, סיים.
7.
“יהיו בחירות”, הוא חובש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי.
מתי?
“תראי, יש בן אדם אחד שיקבע מתי, אלא שהוא בעצמו לא החליט עדיין. לאף אחד חוץ ממנו אין עניין לפרק את הממשלה הזו, לא לגנץ, בטח לא לש”ס ולאגודה – כך שמי שיפרק את הקואליציה הוא רק ביבי. להערכתי הוא לא החליט, הוא שומר שתי אופציות…”
אתה מאמין שיש אופציה שבעוד שנה וחצי הוא יארוז את המזוודות וייצא מבלפור?
“אני חושב שהוא יקבל החלטה סופית אחרי הבחירות בארה”ב. להערכתי הוא מחכה לנובמבר, זה יכול להיות דרמטי אם יהיה שינוי בממשל. לדעתי הוא דוחה את ההחלטה הסופית שלו לבחירות שם”.
8.
השקפת עולמו נוקשה, לפחות לטעמי. פחות מתפשרת מזו של לפיד, בטח מזו של אנשי העבודה.
איך זה מסתדר עם זה שאתה פוליטיקאי? אני תוהה. הרי גם אם תהיה פעם ראש ממשלה תצטרך להתחשב בחרדים, להיות איתם באותה קואליציה. תהיה חייב להתפשר עם החרדים אם תרצה להשתלב בקואליציה.
הוא שב אל ההיסטוריה.
“ב-96′ הקמתי קואליציה (-כיהן אז כמנכ”ל משרד ראש הממשלה), עם פרוש, עם ליצמן, עם דרעי. וזה לא היה כמו שזה היום. אני חושב שכרגע הבעיה המרכזית של החרדים היא שהם יותר מדי שנים ‘קרובים לצלחת’ ויש שם היום תחושה שהכול מותר. כוחנות, ברוטליות, הכל נשיג בכוח. איך אמר גפני ברשת ב’ באחד הראיונות? ‘נתניהו אצלנו בכיס'”.
ואם אתה ראש ממשלה מחר? הרי גם אתה תהיה חייב ללכת לקראתם…
ואז הוא מטיל את הפצצה: “היעד שלי לבחירות הקרובות – קואליציה ללא חרדים”.
זה היה אגב היעד שלו גם בסיבוב האחרון, אבל מי שחשב שהוא יושב באופוזיציה כדי לעשות חשבון נפש, כדי להתחרט על מה שהביא אותו ‘עד הלום’, כלומר עד לספסלים האחוריים של המליאה, לא מכיר את ליברמן, שעשוי מחומרים של ‘רץ למרחקים’.
איך עושים את זה? איך מקימים ממשלה בלי חרדים?
“נראה. פעם פעמיים זה כבר קרה. גם ב-2013, לא מזמן. הם צריכים להתקרר. הם צריכים לנחות על הקרקע, כי הרושם הוא שהם מגזימים”.
9.
אני מנסה לגשש בכיוון רגיש מאד. ביבי…
אם נתניהו מציע לך לפרק את הממשלה הנוכחית ולהקים חדשה, בלי חרדים. היית נכנס?
אני מנסה בעצם להבין, האם הבעיה שלו היא ביבי (כפי שטוענים בבלפור, בעקשנות) או החרדים.
“הם מרחפים באוויר. גפני, דרעי, ליצמן – כולם”, הוא משיב. “הם כרגע במצב רוח שהם פשוט לא דורכים על הקרקע”.
וזה בעצם הסיפור הגדול, לטעמי. אני לא מוצאת אצלו אמוציות מול המילה ‘ביבי’, אבל נתקלת בהר מלא עשן כשאני מאזכרת את שמם של אי מי מהפוליטיקאים החרדים.
אם קראתי אותו נכון, את שפת הגוף, את הבעות הפנים – הוא לא רואה את עצמו חוזר למקום ההוא. לקואליציה עם חרדים. משהו בפתיל אצלו ניתק. נמאס לו.
החרדים יגידו, למי אכפת? הוא מנהל מפלגה ‘קטנה’, נסתדר בלעדיו. אבל כל מי שיש בו קצת הבנה בפוליטיקה מבין, שגם אם התקשה בסיבוב הראשון לצלוח את אחוז החסימה, אף אם בימים אלו הוא ‘ח”כ פשוט באופוזיציה’, שטות תהיה להספיד את האיש, שעשוי מחומרים של מנהיג ועוד נכונו לו גדולות ונצורות פוליטיות.
יכול להיות שהוא יהיה הפוליטיקאי הראשון שמפצח את האקסיומה רבת השנים לפיה ‘אי אפשר בלי חרדים’? אפילו גנץ, שהתבטא נגד כפייה חרדית ידע להבטיח ‘צ’ק פתוח’ כשחשב על היום בו יזדקק להם אלקטוראלית.
אבל ליברמן מפתיע. אם אכן מילה שלו זו מילה, יכול להיות שיום אחד ייתפסו החרדים בלתי מוכנים מול אופציה ריאלית של ממשלה בלעדיהם. יתכן שיום אחד הכרזות הרהב (“הכפלנו את כוחנו”, נאמר בהודעה לעיתונות, מיד אחרי שעבר החוק הנורבגי) – יעלו לכולנו ביוקר.
רק נזכיר, שעד לרגע זה חוק הגיוס טרם עבר. וכל מי שחשב שיפיל אותו אז (כמעט שנתיים חלפו מאז) ויקבל אותו באריזה נוצצת ‘אוטוטו’ נאלץ להמתין בסבלנות (3 מערכות בחירות!).
10.
אני מפליגה בדמיוני לעבר יום שני, כ”ב באייר, שנה לאחור. יומיים לפני פיזור הכנסת ויציאה לבחירות מועד ב’. על מועד ג’ מי חלם באותם ימים.
ליברמן ונתניהו נפגשים בלשכתו של ראש הממשלה בכנסת, בסביבת נתניהו מסכמים את הפגישה כחיובית, אבל ליברמן טוען שהיא הייתה גרועה.
בימים ההם הוא הסתובב מושפל. החרדים לא חדלו מלהצליף בו. ‘אנחנו 8 ועוד 8, אתה רק 5, אתה לא רלוונטי, תפנים’.
והוא הפנים. הוא הבין שהישיבה איתם תחת קורת קואליציה אחת עשתה לו רע, אלקטוראלית. זה לא רק הציבור הרוסי שלא אוהב את זה, אלו הם גם הקולות של ישראלים, שאולי מזדהים איתו בקטע הימני, אבל ממש לא בחיבור האוטומטי לגוש הכולל חרדים.
החיבוק המשותף ליד משה ליאון לא הוסיף צבע ורוד ללחייה של מפלגתו והצניחה אותה אל מספר קרוב מאד לאחוז החסימה, 5 מנדטים בלבד.
אילו היו החרדים חכמים, היו מדברים איתו במתק שפתיים פוליטי, מרגיעים שאין פניהם למאה טון ג’ובים ועוד מאה טון חוקי דת -שהצעיר הישראלי כיום לא ממש מצליח להתחבר אליהם. אבל הם דאגו לחבוט בו, והובילו לתוצאה האומללה של הליכה לבחירות מועד ג’ – וכמעט הביאה לתוצאה של חבירתו (באופן כזה או אחר) לממשלת שמאל.
הפעם הזו, נחלצנו בנס. האם מובטח לנו נס פוליטי גם בעוד חצי שנה? שנה? בקדנציה הבאה? האם לא שווה לשנות את השיח? לנסות להיות ידידותיים גם למי שלא רואה איתך עין בעין את הפוליטיקה?
“היעד שלי הוא קואליציה ללא חרדים”, שב ליברמן ומתעקש.
יכול להיות, שיום יבוא והוא יצליח לעשות את זה? יכול להיות, ששווה לעשות הכל כדי למנוע את זה?