משה דוקס הוא ילד בן 3. אביו, הרב חיים שניאור זלמן יהודה בן הינדה יוכבד, מאושפז בבית חולים כבר קרוב לשלושה חודשים עקב סיבוך של נגיף הקורונה.
אתמול הוא הגיע עם אמו שרה וחמשת אחיו לציון של הרבי מליובאוויטש, כדי לחגוג את ה’חלאקה’ שלו, ולבקש רחמים לרפואה ניסית עבור האבא.
אחר כך כתבה האמא פוסט מרגש:
היום היה יום מאוד מיוחד, יפה ומרגש למשפחה שלנו. הילד הצעיר שלנו משה בן ה-3 הסתפר בפעם הראשונה והתחיל לחבוש ‘ירמולקה’ וציצית.
נשבר לי הלב שבעלי לא היה פה חגוג איתנו את ציון הדרך הזה. הוא פספס כל כך הרבה חגים, וחגיגות בשני החודשים האחרונים, כשהוא בבית רפואה במצב קריטי מאוד. היינו חייבים לעשות את פסח בלעדיו, יום הולדת ה-12 של ברוך, ל”ג בעומר, שבועות, ועכשיו יום הולדת 3 למשה – החלאקה.
תמיד אמרתי לעצמי: ′′הוא יהיה פה והוא יבוא. בפעם הבאה, וכו'”. אבל הימים המיוחדים האלה באו והלכו, ויודי עדיין לא בבית.
יודי לימד אותי להיות יותר רגישה למילים שליליות וכמה הרסניות הן יכולים להיות. מאוד קל לי להגיד “זה לא אמור להיות ככה”. אני צריכה את בעלי בבית עכשיו, בבריאות שלמה, חווה בלאגן נורמלי וכל מה שהולך יחד עם 6 ילדים יפים, אנרגטיים ומלאי שמחת חיים. הילדים שלנו צריכים להיות איתנו, לעזור להם, לחנך אותם, לאהוב אותם.
אבל, אם הקב”ה כבר היה רוצה את יודי בבית, הוא היה בבית. “מה היה קורה אילו” – לא אמור לגרום לנו להילחם עם המציאות שלנו, מה שעלול להשאיר אותנו מרירים ועם טינה.
העובדה היא, שזה צריך להיות ככה, אחרת הקב”ה לא היה נותן לזה לקרות! הצעד הראשון הוא לקבל שזו המציאות וזה מה שנועד להיות. קבלה לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה או להיות בסדר עם זה, זה רק אומר שאנחנו לא רבים עם המציאות. ברגע שאנחנו מקבלים את העובדה שזו המציאות שלנו לא משנה כמה היא כואבת, הצעד הבא הוא אסטרטגיה – מנסים למצוא דרכים לשנות את המציאות שלנו: ′′זה מה שקורה עכשיו, ולמרות שאני לא אוהב את זה בכלל”.
זה מה שאמור לקרות ברגע זה, אחרת הקב”ה לא היה מאפשר לזה לקרות. אני אמורה לעבור את זה משום מה, אבל עכשיו להתקדם: “מה אני יכולה לעשות בקשר לזה? איך אני יכול לשנות את זה?” הגישה הזו מכניסה אותנו לתפקיד אקטיבי במקום להישאר תקועים ושליליים.
לא יודעת למה יודי והמשפחה שלנו צריכים לעבור את זה, אבל אני כן יודעת ומקבלת את זה שאלוקים רצה דווקא שזה יקרה ככה ושיש לזה מטרה וסיבה טובה, גם אם אנחנו לא יכולים לראות את זה.
צילום: COL
אבל אז, אני עדיין צריכה להיות אקטיבית. אני – יחד עם עזרתכם, עשיתי כמיטב יכולתי כדי לוודא שיודי מקבל את הטיפול והטיפול הטוב ביותר שאפשר, פיזית, רוחנית, רגשית, ונפשית. וזה לא יפסיק עד שיודי יחזור הביתה ויחלים לגמרי! לא הייתי יכולה לעשות את כל זה בלעדיכם, כי שמרתם אותי חזק כל הדרך בכל כך הרבה דרכים שונות!
יודי יגלה בקרוב שמשפחתו גדלה באלפים.
הוא אולי לא הצליח להיות עם משפחתו פיזית במשך כל החגים, החגיגות והאבני דרך האלה, אבל אני יודעת שהוא יהיה כל כך שמח לדעת שאתם, המשפחה המורחבת שלנו, הייתם שם איתנו כל הזמן הזה, חוגגים את האירועים המיוחדים האלה ביחד.
תודה מיוחדת לכל המעורבים שעזרו להפוך את השמחה הזו למדהימה ובלתי נשכחת למשה ומשפחתנו! איזו מתנה מדהימה נתתם לנו!
שחיים שניאור זלמן יהודה בן הינדה יוכבד יחזור אלינו באנרגיה מחודשת ובריאות שלמה, ושנחגוג את השיבה הביתה יחד כמשפחה אחת ענקית בקרוב מאוד!