הבעיה: חשיבה של כאן ועכשיו

המערכה ברצועת עזה מתנהלת רשמית על-ידי ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט, אבל עינינו הרואות שההחלטות האמיתיות נכפות עליהם מן השמים. הלחימה הזאת מתחילתה לא החלה ביוזמתם, אף שידעו על קיומם של מנהרות התופת ושל הטילים ארוכי הטווח.

גם המעבר לשלבים מתקדמים יותר בכניסה לתוך הרצועה הוכתב מכוח האירועים ולא בתכנון קר מראש.

המלחמה הזאת רוויה ניסים אדירים. מערכת ‘כיפת ברזל’ אינה יכולה ליירט את כל הטילים המשוגרים לעבר ערי ישראל, ומקצתם מגיעים ליעדם, אך בנס אין נפגעים.

שוב ושוב אנו שומעים את הכתבים ואת אנשי כוחות הביטחון מדברים בהשתאות על ניסים גלויים. התקשורת הזרה מצטטת את המחבלים מתבטאים בתסכול על “האלוקים של היהודים שמזיז את הטילים”.

לשאול עכשיו

עכשיו, כשמתברר גודל האיום הטמון במנהרות ההתקפיות, מתחילות להישאל השאלות איך הנחנו למערך הזה להיחפר מתחת לאפנו.

אבל זו היתממות, שכן כל צורת החשיבה שהתפתחה אצלנו היא של כאן ועכשיו. חוגגים על המדשאות את הסכם אוסלו ואין חושבים מה יהיה מחר. יוצאים מדרום לבנון ומתעלמים ממפלצת הטרור שתצמח שם. עושים ‘התנתקות’ ואוטמים אוזניים מכל ההתרעות על הצפוי לאחריה.

אך למה ללכת רחוק. כל מי שהתעוררו פתאום לנוכח תעשיית המנהרות, מדוע הם שותקים אל מול המצבור האדיר של טילים מסוכנים שנאגר נגדנו בלבנון?

מדוע אין איש מצייץ על ההפרה הבוטה של החלטת האו”ם 1701, המטילה אמברגו על העברת נשק לחזבאללה? מפעם לפעם מתפרסמים דיווחים על מספר הטילים שבידי הארגון, על שדרוג יכולותיהם ועל עוד אמצעים שברשותו, וברור לכול כי העימות עמו בוא יבוא – אבל בינתיים יש ‘שקט’, ואיש אינו פוצה פה.

אילולא חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים היינו מוסיפים לדבר על ה’הרתעה’ המוצלחת של מבצע ‘עמוד ענן’, ובינתיים היה החמאס משלים את היערכותו לסדרת הפיגועים המפלצתיים שתכנן באמצעות רשת המנהרות.

אלא שמן השמים ריחמו עלינו ואילצו אותנו לצאת למערכה כדי להשמיד את האיום הזה.

אבל עכשיו, אחרי שאנחנו כבר משלמים מחיר דמים יקר כל-כך, אסור לעצור באמצע. החיילים מחרפים את נפשם כדי שהאיום הזה יוסר מעלינו אחת ולתמיד ולא כדי לקנות שקט לעוד שנה-שנתיים, ואז יצטרכו שוב להיכנס פנימה ולהקיז דם, בתנאים קשים בהרבה.

עומק הגלותיות

אי-אפשר להבין איך הממשלה מדברת שוב על ‘הסכמים’ ועל ‘פירוז’. ראינו מה ערכו של ה’פירוז’ בדרום לבנון. זה מגוחך כל-כך, עד שאפילו אי-אפשר להגדיר זאת זריית חול בעיני הציבור. יש דרך אחת ויחידה להבטיח פירוז – שאנחנו במו ידינו נשגיח שלא יהיה להם נשק כזה, על-פי המתכונת שנוצרה ביהודה ושומרון אחרי מבצע ‘חומת מגן’.

בימים האלה אנו אבלים על חורבן בית-המקדש ועל הגלות, ולמרבה הצער מתברר כי הגלותיות טמונה עמוק-עמוק בנפשם של מקבלי ההחלטות. מעליב לראות איך הם מתנצלים לפני העולם על עצם זכות ההגנה העצמית, ועד כמה הם מוכנים לסכן חיילים ואזרחים רק כדי למצוא חן בעיני אותו עולם צבוע. זו הגלות הקשה מכול, הממחישה עד כמה אנו זקוקים לגאולה.