לפעמים מתחשק לי להיות מאלו שמסבירים לאלו שאינם מבינים.
שמסבירים להם למה החרדים כך ולמה הם כך, מדוע הם נוהגים כך ומדוע כך.
אבל לפעמים אני פשוט מרגישה שאין למי להסביר. משהו אטום בצד השני ולא רוצה להבין.
אני זוכרת שהתחילה הקורונה בארץ והחרדים יצאו מחוצפים ומשוקצים – טלפנה אלי פרופסורית לספרות באחת האוניברסיטאות החשובות בארץ.
היא הכירה אותי מהרצאה שהרציתי בנוכחותה.
“את לא יכולה לעשות משהו?” שאלה אותי. “את דמות מחנכת, כתבי על זה, דברי על זה, למדי את זה בהרצאותייך. הלא לא ייתכן שכל החרדים לא יישמעו להוראות משרד הבריאות וכך ימיטו אסון על כלל אזרחי ישראל”.
שוחחנו שיחה שלמה, בה הסברתי לה שלא כל החרדים עשויים מקשה אחת, שאם במקום מסוים לוקחים את החוק לידיים זה לא אומר שכולם כך.
הסברתי לה שכל אחד מהחרדים, כמעט, אם היה שומע את מה שהם שומעים, בוודאי היה נוהג כפי שצריך, וכך הלאה.
השיחה הסתיימה כשדבריי נאמרו, אבל הרגשתי הייתה שלא חלחלו.
הערותיה נחתו על ראשי והשאירו אותי פעורת פה: “מעניין לראות שכמה שנהיה חכמים, הדברים שאנו רוצים לשמוע – יישמעו לאזננו, ואילו, כשנאטום אוזניים מלשמוע, לא יעזור כלום.”
•
בשבועות האחרונים, אני מתביישת ללכת ברחובות מסוימים בשכונות חילוניות עם מסכה. ברחובות הללו אנשים מסתובבים כאילו לא הייתה ‘קורונה’ מעולם. הם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מפלנטה אחרת, ומה אני עושה במחיצתם, עם מסכה כזו, בכלל?
הם כאילו שואלים בלי קול: “לא שמעת, שכבר אין צורך במסכה?”, “לא שמעת שהמגיפה פסקה?”, “לא שמעת שבכלל לא הייתה מגפה?”
אני מסירה את המסכה ומכניסה לתיק, שלא יראו כמה החרדית הזו תמימה, לעומתם.
•
כשאני מגיעה לרחובות בשכונות חרדיות אני לא מעזה להיכנס ללא מסכה. שם, כולם עטויים מסכות, ואפילו בחלק מהמחוזות גם כפפות. שם עדיין לוחצים על כפתור המעלית עם טישו ומתרחקים מחברים מרחק של כמה אמות טובות.
אני מחכה לשיחת טלפון מידידתי המלומדת. מעניין אותי מה יש לה לומר.
אולי היא תאמר שאנו פרימיטיביים. אפילו מכשיר קטן של חדשות מקלות לא נמצא בכל בית.
אולי היא תשאל איך זה שאין בינינו מי שיודיע לכולם שהגזירה כבר עברה מן העולם, כשברור שכך הוא הדבר. אולי תאמר שבאמת, כפי שהציעה בעבר, אקח לידי את העברת המסרים הראויים.
אולי היא תדווח שהקורונה היא סתם קוריוז, שלא היה ולא נברא, תכחיש את מה שהיה בתחילה וגם תתווכח שמעולם לא התקשרה.
מה שבטוח שהיא לא תהפוך את עורה.
היא לא תתקשר כדי לומר: “אני מסירה את הכובע בפני הציבור החרדי. שהוא הציבור הרגיש מכול הציבורים, הממושמע מכולם, שעל אף שאין לו אמצעי תקשורת כאלו או אחרים – בכל זאת, כשמגיעים הדברים אליו, הוא יודע לקבל דברים כפשוטם, בלי להתווכח ובלי להתמקח, ולנהוג לפי הוראות וחוקים, גם אם אלו אינם ערבים לאזניו ואפילו מכאיבים להן.
והוא לא יסור מהאיסורים שנכפו עליו, עד שיהיה בטוח שהגיע הזמן לעשות זאת.
•
לפעמים לא צריכים להסביר דברים. כל אלו שפעם ריננו וטענו טענות שווא – יכולים לראות שדבריהם היו דברי שנאה ותו לא.
הלא הם ראו בעיניהם לפני זמן קצר את בתי הכנסת נסגרים ואת האנשים הבוכיים, והם רואים עתה את חופי הים ואת אירועי התרבות שפועלים. מי לוקח את החוק לידיים? מי עלול להמיט אסון בהתנהגותו?
מי שלא מבין את מה שרואה בעיניו, לעולם לא יבין מתוך הסברים.