הקולות שאנחנו לא שומעים מעזה • “חמאס תנועה על ערש דווי; את הרחוב איבדה כבר מזמן”

מאז תחילת מבצע “צוק איתן”, אנחנו עדים בישראל לשיח סוער ורווי ויכוחים, שיח שלמעשה תושבי עזה אינם שותפים לו, אף שהמדיה החדשה מאפשרת לנו יותר מבעבר לתקשר גם עם שכנינו. הם נותרו שקופים.

מי שכן מנהלת דיאלוג מתמיד עם תושבי הרצועה היא אורית פרלוב, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי, המתמחה בניתוח הלכי רוח ומגמות במדינות ערביות באמצעות רשתות חברתיות.

פרלוב, החוקרת תהליכי עומק שעוברים על החברות הללו ואת השימוש ברשתות חברתיות כמנוף השפעה על דעת הקהל בהן, מקיימת שיח יומיומי עם החברה האזרחית בעזה ובגדה, במצרים, ירדן, סוריה, לבנון, לוב ותוניס.

היא יכולה להאיר את עינינו באשר להלכי הרוח והמחשבות של תושבי עזה בימים אלה.

לדברי פרלוב, גם בעיצומה של הלוחמה ואף שברוב שעות היום אין אספקת חשמל לעזה, שליש מתושבי הרצועה נמצא ברשתות החברתיות.

“צריך לזכור ש-50% מתושבי עזה הם מתחת לגיל 18 והצעירים הללו, כמו צעירים בכל העולם, נוכחים ברשת. מאז תחילת המבצע אני כאילו בשירות מילואים ומשוחחת עד אמצע הלילה עם קובעי הדעה שבהם”, היא מעידה. ומה שפרלוב שומעת מהם יכול לנפץ כמה מיתוסים.

לא ישראל, לא חמאס ולא אבו מאזן

נפתח בשורה התחתונה: לדברי פרלוב, מהשיח ברשת עולה שהרוב המוחלט של תושבי עזה כלל אינו מזדהה עם המלחמה שמנהל חמאס.

“האנשים בעזה רוצים לחיות, וכרגע חמאס וישראל מסכנים זאת. הם עסוקים בהשגת אוכל, בספירת המתים ובקבירתם בהפוגות שבין ההפצצות כדי למנוע בעיות תברואה”, היא אומרת.

לדבריה, העזתים לא רוצים שלושה דברים: “הם לא רוצים ישראל, לא רוצים חמאס ולא רוצים עבאס (אבו מאזן – ח”מ). הם יכולים להגיד שעבאס הוא בוגד, אבל באותה נשימה להגיד שהם רוצים שיפתחו את המעברים ושבשום פנים ואופן הם לא רוצים שישראל תכבוש את הרצועה”.

– מה הם כן רוצים?

“כמו רוב בני דורם בעולם, הם יודעים לומר מה הם לא רוצים, אבל מתקשים להגיד מה הם כן רוצים. אני חושבת שתופעה דומה ראינו במחאה החברתית בישראל, שהתקשתה להגדיר את האלטרנטיבה הרצויה”.

אם הם אינם רוצים בחמאס, מדוע העלו אותו לשלטון? לטענת פרלוב, בניגוד למה שאנחנו אולי נוטים לחשוב, תנועת חמאס לא עלתה לשלטון בזכות האידיאולוגיה הדתית או הגישה הקיצונית מול ישראל, אלא בגלל סיבה שוודאי תישמע מוכרת לכל אחד מאיתנו: הרצון להיפטר מהשחיתות השלטונית של המנהיגים הקודמים.

“מנהיגי אש”ף היו מושחתים עד היסוד. מאז הסכמי אוסלו קיבלו הפלסטינים יותר תרומות מהתרומות שקיבלה יפן אחרי אסון הירושימה ונגסקי. כמות הכסף שזרמה הייתה אדירה, אבל מצב האוכלוסייה לא השתפר כי בכירי הרשות לקחו את הכספים לכיסיהם. אנשי עזה בחרו בחמאס כי הם האמינו שמנהיגי התנועה יהיו פחות מושחתים”.

אלא שגם מנהיגי חמאס, שבהתחלה, לדברי פרלוב, באמת היו פחות מושחתים, עשו את מה שעשו קודמיהם והחלו לקחת את הכסף שזרם לרצועה לכיסיהם הפרטיים. “היום תושבי עזה אומרים על חמאס ופתח, ‘זה נבלה וזה טרפה’. מרגע שמנהיגי החמאס עלו לשלטון הם הפכו מושחתים כמו קודמיהם”.

– המלחמה לא מחזקת את חמאס?

“חמאס היא תנועה על ערש דווי. היא כרגע מגיעה להישגים צבאיים נקודתיים, אבל את הרחוב היא איבדה כבר מזמן. והיא איבדה גם את מצרים שהייתה העומק האסטרטגי שלה ואיבדה את המימון. בכלל, הלאומיות הדתית של חמאס ודומיה לא מתאימה לתהליכים הפנימיים שמתרחשים במזה”ת”.

– איך זה מסתדר עם התופעה של התגברות הדתיות בעולם הערבי?

“רואים היום שתי תופעות רדיקליות בעולם הערבי. מצד אחד, קצת רדיקליזציה שמעלה תנועות קיצוניות כמו דאעש, ומצד אחר תופעות של אתיאיזם. בעזה, השיח הדתי בכלל לא תופס מקום בשיח הציבורי. השיח הדתי והלאומי הוחלף בשיח על זכויות בכל העולם הערבי, ודרך אגב גם באירופה ובישראל.

היום, במקום להתעסק באלוהים, אנשים עסוקים בשאלה ‘איך המדינה עובדת בשבילי'”.

כדוגמה לירידה החדה בפופולריות של חמאס בעיני תושבי עזה והגדה המערבית, מביאה פרלוב את הניסיונות של חמאס לארגן הפגנות המוניות ו”להוציא את הרחוב החוצה”, שכולם הסתיימו בכישלון.

“אנשים לא מוכנים לצאת לרחוב ולהסתכן באלימות. אפילו בשיא מבצע ‘צוק איתן’, כשחמאס ניסה להוציא צעדת הזדהות של 48 אלף איש בקלנדיה, הגיעו אליה 10 אלף איש בלבד. חשוב להגיד את זה ולהבין את זה”.

“לתושבים אין לאן ללכת”

לפרלוב יש השגות לא מעטות לגבי האופן שבו “משווקת” ההנהגה הישראלית את הפעילות של צה”ל, למשל באזהרות הפינוי לתושבי הרצועה לפני הפגזות והתקפות – אזהרות הנתפסות בציבור כמוסריות. לדבריה, אין לאזהרות הללו משמעות של ממש כיוון שאין לתושבים לאן ללכת.

“אני לא יודעת כמה אנשים מכירים את שכונת שוז’עיה, שמשום מה קורים לה בישראל סג’עיה, או את מחנות הפליטים ובית לאהיה. לאנשים שם אין לאן ללכת גם אומרים להם להתפנות ומזהירים אותם. בתי הספר של האו”ם מלאים עד אפס מקום, 200 אלף אנשים כבר יצאו מהבתים. אין להם היכן להתאסף, אין מרחבים ציבוריים בעזה, אין גינות, אין לאן לברוח.

“זו אשליה שיש להם היכולת לבחור להתפנות. האנשים שאני מדברת איתם נוהגים לומר שהיום בתי הקברות נחשבים מקום יותר בטוח מהבית. זה הדיבור שם”.

לא פעם נשמעת טענה כלפי תושבי עזה שהם לא מורדים בחמאס, אבל לדברי פרלוב אין להם שום אפשרות לעשות זאת. לדבריה, חמאס משתמש בציבור כמגן אנושי אבל לציבור בעזה אין שום יכולת להתמרד מולו.

“חמאס מחזיק את הנשק ואם מישהו ינסה למרוד, יירו בו. כבר ראינו מה הם עושים למשתפי פעולה או לאנשים שרק חשודים בשיתוף פעולה. לתושבי עזה אין שום אפשרות להקים אלטרנטיבה לחמאס, כי אם הם ינסו למרוד ויכשלו, פשוט יהרגו אותם”.

– מדוע לדעתך קשה כל כך לסיים את המבצע הנוכחי בעזה?

“המלחמה נמשכה עד היום כי ארבעת השחקנים הראשיים לא מוכנים להתגמש: ארה”ב לא מוכנה לשלם למצרים את מה שהיא רוצה בתמורה להתגמשות שלה לגבי מעבר רפיח, מצרים לא מוכנה לפתוח את מעבר רפיח ל-24 שעות, ישראל לא מוכנה לשחרר את אסירי עסקת שליט שנעצרו שוב במהלך המבצע, וחמאס לא מוכן לוותר על הדרישות שלו בעניין האסירים והמעברים”.

– ישראל צריכה גם לסיים את הטיפול במנהרות התופת של החמאס.

“זו לא הסיבה לכך שהמבצע נמשך. ישראל יכולה להודיע מחר בבוקר שהיא טיפלה ברוב המנהרות ולצאת מעזה. מכיוון חיזבאללה יש עלינו איום הרבה יותר קשה של אלפי טילים בליסטיים ואולי גם של מנהרות, ולמרות זאת צה”ל לא נכנס ללבנון”.

“אזור של פירומנים”

כאשר פרלוב נשאלת מהו המסר המרכזי שהיא רוצה להעביר לציבור הישראלי ולהנהגה בישראל, היא אומרת שלא הפנמנו שבמזרח התיכון מתרחש שינוי, שהתחיל במהפכות בעולם הערבי, לפני ארבע שנים וחצי.

“לאור השינוי הזה, הכלים שבהם מדינת ישראל משתמשת הם ישנים, וצריך ליצור כלים חדשים. אנחנו לא משנים את המציאות כי האמנו שנוכל לשמר את הסטטוס-קוו, אבל הם למדו אותנו הרבה יותר משאנחנו אותם, ויצרו משוואות שצה”ל לבדו לא יוכל לטפל בהן. ישראל לא יצרה שום אלטרנטיבה מדינית או במה מדינית שאותם הייתה צריכה לייצר. אנחנו חייבים לנקוט צעדים מדיניים אקטיביים כדי לשנות את המצב”.

– אז יגידו שאין עם מי לדבר.

“יש כל כך הרבה תרחישים שאפשר ליצור”.

– אילו למשל?

“למשל, שיפור המצב הכלכלי בעזה יביא בהכרח לשינוי המצב. הרי הסכנה הגדולה ביותר לחמאס היא שתהיה פריחה כלכלית בעזה. עוד לפני המבצע המצב היה בלתי אפשרי. יש שם רק שמונה שעות חשמל ביום, מים נקיים הם מקבלים פעם בחמישה ימים. המצור הולך ומתהדק, גם מעבר רפיח נסגר להם. הם סובלים ומסכנים.

זמן רב עוד לפני המבצע תושבי עזה ראו את עצמם כחיים בגטו. הם תמיד אומרים לי, ‘אתם, הישראלים, חשבתם שאתם יכולים ללכת להתנתקות חד-צדדית אבל קיבלתם נישואים קתוליים. הרי לא באמת אפשר להתנתק מהרצועה הצרה הזאת”.

– מה יהיה הסוף, לדעתך?
“לצערי הרב, בטווח הקרוב ובהיעדר פתרון שכרוך במחיר מדיני, זה ייגמר בכיבוש עזה – על ידינו או על ידי המצרים. עזה לא יכולה לעמוד בפני עצמה. המחשבה שאפשר לצאת משם ולהיפרד לנצח היא בלתי ניתנת ליישום.

אחת משתי המדינות שמחזיקות את שערי עזה בסוף תכבוש או תספח את הרצועה. לא אנחנו ולא המצרים צריכים את זה, אבל כמו שהמציאות כפתה עלינו את מבצע ‘צוק איתן’ ונגררנו אליו, גם לכך נגרר. זה או זה או כאוס”.

– אין לך סוף קצת פחות פסימי בשבילי?

“לא כל עוד אנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר המדיני של לא להיכנס לעזה. לא כל עוד אנחנו מעדיפים לכבוש את עזה מאשר חס וחלילה לחזק את הגדה וליצור אלטרנטיבה של חיים טובים יותר לשכנינו. אש לא מכירה בגבול של מדינות. כאשר יש רוח, היא מתפשטת. כשיש שריפה אצל השכן, היא תגיע גם אליך. ואנחנו חיים באזור של פירומנים שכולם מסתובבים בו עם גפרורים”.
“הופתעתי מהיכולת ליצור אינטימיות ולהיקשר לאנשים, רובם צעירים”

אורית פרלוב אמנם עוסקת בניתוח מגמות רחבות באמצעות המדיה החדשה, אבל הקשר היומיומי שהיא מנהלת עם תושבי מדינות ערב ועזה ברשתות החברתיות הופך רבים מהם ליותר מחברים וירטואליים. לדבריה, אם יש משהו שהפתיע אותה בתגובות הציבור בעזה ובגדה בשבועות האחרונים היה זה המספר האינסופי של אנשים שמוכנים ורוצים לתקשר עמה.

“אנחנו כל הזמן חושבים שכולם שונאים אותנו, אבל מי שרוצה לדבר יגלה שיש כמות אדירה של פלסטינים שאולי לא חושבים כמוך אבל נורא רוצים לדבר ולהשמיע את הדעות שלהם. הופתעתי מהיכולת ליצור אינטימיות ולהיקשר לאנשים, רובם צעירים”.

שניים מחבריה של פרלוב הם רופאים שעובדים בבית החולים שיפא בעזה, המטפל מדי יום בעשרות פצועים מהקרבות ברצועה, ומתחתיו מתחבאת חלק מהנהגת חמאס.

“אני בקשר איתם כבר ארבע שנים והם סובלים מאוד”, היא אומרת. “עזוב ישראל-פלסטין, מביאם אליהם כמויות של ילדים שרופים. רופא הוא רופא הוא רופא והוא מחויב להציל חיים. לרופא באיכילוב ולרופא בשיפא יש בדיוק אותן מטרות – להציל בני אדם.

“כשאני שומעת איך הם מתארים את הסיטואציה הזאת ואת הבומים, זה קשה. נכון ליום שלישי בבוקר, נהרגו בעזה 1,200 אנשים, זה כאילו שבישראל ייהרגו 4,000.

“הם מספרים שהילדים הקטנים בעזה כבר נכנסו לאפאתיות מוחלטת כשיש הפגזות. הם ממש קופאים על המקום ולא זזים. וצריך לזכור שאין שם אזעקות, אין מרחב מוגן”.

– מה את אומרת להם?

“אני אומרת להם, ‘רק תורידו את הראש’. אני לא בעד גיבורים מתים. החוכמה בעיניי היא לחיות”.