“מקווה, מקווה?” השאלה שהחזירה למקווה הקר בסמרקנד • טור מרגש

לנתן יש בר מצווה בשבת הקרובה. אנחנו מתרגשים ומתכוננים, אבל יש דבר אחד שקצת מעיק, אנחנו לא בטוחים שנוכל ללכת למקווה.

ילד חב”דניק יחגוג בר מצווה בלי מקווה? איך יתכן? אני מתפלל שיימצא פתרון גם לזה.

מקווה אולי לא יהיה, אבל יש לנו לפחות סיפור טוב על מקוה ובר מצווה.

סבא של נתן, מורי וחמי הרב מרדכי גורליק, נעשה בר מצווה בד’ שבט תשי”ז, 1957. הם גרו בסמרקנד שבאוזבקיסטן, והתוועדות בר המצווה התקיימה בסלון ביתם.

למזלו של חמי, אביו הרב מענדל גורליק כבר היה אחרי השחרור מ-10 שנים ארוכות בגולאג הסובייטי ויכול היה להשתתף בשמחת בנו.

שעת ערב מוקדמת והנה ראשון האורחים נכנס, ר’ פייביש גנקין.

פייביש היה יהודי פשוט במלא המובן. קסקט לראשו וזקן מלא מעטר את פניו – וזה בימים שרוב החסידים פחדו להשאיר זקן. אבל ר’ פייביש יהודי פשוט שלא שואל שאלות. גם כשהיו צריכים לאפות מצות בחשאי, היה הוא זה שמטפל בקצירה ובטחינה. ידי זהב היו לו וכל דבר סידר ותיקן בלי להצטרך לאנשים זרים, שלא צריכים לדעת על המאפיה.

והיה לו עוד תפקיד חשוב מאוד: מקווה נשים חשאי היה במרתף ביתה של משפחה יהודית בוכרית ברחוב חוצ’ומסקיה, ור’ פייביש היה מופקד על המקווה. הוא דאג שיהיה נקי, מסודר וחם, הוא גם שמר מכל משמר שאף גבר לא יכנס ולא משנה רום מעלתו, חסידותו וחשיבותו.

ובכן, נכנס הוא ר’ פייביש ראשון לבית משפחה גורליק, נגש בשקט אל הנער ואומר: “מוטיק, היית היום במקווה?”

“איזה מקווה?” עונה לו הבר מצווה, ״כפור היום, כמה מעלות מתחת לאפס, אי אפשר לטבול בנהר ככה באמצע החורף”.

“בא איתי מהר”, אומר לו פייביש, “אל תגיד דבר לאיש, גם לא לאמא ולאבא. נלך ונשוב מהר, איש לא ישים לב”.

חושך, כפור ושלג לבן יכסה ארץ שעה שהשניים הלכו שם יחדיו, פייביש גנקין ומוטיק גורליק. האחד חסיד ותיק שעוד הספיק למסור את נפשו על התורה והמצווה בהיותו חייל במלחמת העולם הראשונה, השני נער שאך נעשה בר מצוה.

תמונה מסמרקנד. בירוק מסומן ר׳ פייביש, בכחול מוטי’ק

“שמע נא מוטיק”, אומר פייביש, “אתה נהיה בר מצוה. זכור שאתה יהודי, שמור על התורה והמצוות שזה עתה קיבלת על עצמך ואל תתפעל מאיש, אנחנו חיילים של הקב”ה”.

המקווה היה מוכן וחם, פייביש חיכה בחוץ, הנער טבל מהר והם שבו מהר לחגיגת הבר מצוה, איש לא הרגיש בצאתם ובבואם.

•

חלפו שנים, מוטיק היה לר’ מרדכי גורליק, מותיקי וחשובי חסידי חב”ד בשכונת ‘נחלת הר חב”ד’ שבקרית מלאכי. פייביש גם הוא עלה ארצה, לבדו. אשתו חסיה נפטרה עוד שם בסמרקנד, ילדים לא היו להם.

היה זה יום שני א’ טבת תשמ”א, 1981. ר’ פייביש עמד לפני העמוד בתפילת שחרית בבית הכנסת חב”ד, זה היה יום היארצייט של אביו ר’ אפרים.

לפתע, תוך כדי חזרת הש”ץ, נפל ר’ פייביש ונפטר במקום. ר׳ מרדכי גורליק היה שם במניין. הוא שמע אותו אומר ‘אתה קדוש, ושמך קדוש’ ואז נשמעה חבטה ור’ פייביש נפל ונפטר.

•

חכו, זה עוד לא נגמר.

בהמשך היום עמד ר’ מרדכי יחד עם עוד רבים אחרים בבית ההלוויות שמגר בירושלים, מחכים לסיום הטהרה, כדי להמשיך וללוות אותו למנוחה אחרונה.

לפתע נפתחת הדלת. אחד מחברי החברה קדישא הירושלמים מציץ בעדה, הוא מסתכל על הקהל שאיננו מכיר ובטון של שאלה אומר: ‘מקווה מקווה’?

“מקווה מקווה!” ענה לו מיד ר’ מרדכי מתוך הקהל.

מסתבר, שלטבילת הנפטר במקווה אחרי הטהרה היה אז תעריף אחר, ואיש החברה קדישא ביודעו שהנפטר ערירי שאל אולי מישהו מהקהל מוכן לשלם על המקווה?

וכן, בהחלט היה מי ששילם.

היה זה נער הבר מצווה שעם השאלה ‘מקווה מקווה?’ שב באחת אל הלילה החשוך והקר בסמרקנד של 1957, שב – ובזאת אף השיב לר’ פייביש מקווה על מקווה.

שבת שלום ומזל טוב.