1.
ח”כ איילת שקד עלתה לדוכן הנואמים והתחילה לצרוח. צפיתי יותר מפעם אחת בקטע (וגם בפרודיות שנעשו עליו). זו לא הייתה התלהטות הדרגתית. תוך כמה שניות היא הגיעה מאחת למאה. לאלף.
“כמה אני בקמפיין הבחירות דיברתי בפני הציונות הדתית, ואמרתי, והסברתי, שאם לציונות הדתית לא יהיה כוח פוליטי, נתניהו ייקח את מה שחשוב לנו וימכור אותו לחרדים!”, היא צעקה.
ואז עלתה אוקטבה או שתיים, או שלוש, ופנתה אל השרה ציפי חוטובלי שישבה במליאה, ואמרה: “את כנציגת הליכוד, הולכת שולל את ציבור הציונות הדתית, כי אמרת להם ‘אל תדאגו, אני אדאג לציונות הדתית’. ככה את דואגת לציונות הדתית?! איך את נותנת שראשות הוועדה למינוי דיינים תעבור לידי החרדים?! איך את עושה את זה?! חרפה!! חרפה!!! אין לי מילה אחרת… כשאנחנו היינו בקואליציה נלחמנו עד הרגע האחרון והצלחנו שהוועדה למינוי דיינים לא תהיה בידיים של החרדים… נלחמנו מלחמת חורמה על זה!! על האקט הזה של העברת הועדה למינוי דיינים לידי החרדים, הציבור לא יסלח לכם!!!”
סליחה על כל סימני השאלה והקריאה. אין דרכי להשתמש בהם בדרך כלל. אבל הפעם אין ברירה. זאת הדרך היחידה להעביר את רוח הדברים.
2.
משהו פה קצת מוזר לי. אני עוקב שנים אחרי הפעילות של שקד, אחרי הראיונות, הנאומים. מעולם לא ראיתי אותה צועקת ככה. גם לא קרוב לזה. יותר מזה: מעולם לא שמעתי אותה מדברת בסלידה כזאת על החרדים. להפך. למיטב ידיעתי, לאורך כל השנים היא ידעה לעבוד טוב מאוד עם חברי הכנסת החרדים ולעשות דברים יפים וטובים ביחד.
אפילו בימים הרעים של ברית האחים, שקד הייתה קול שפוי, מחבר, בין החרדים לממשלה. כמו למשל בסוגיית הגיוס המורכבת. אז מה קרה כאן? מה הביא לה את הג’ננה?
ובכן, התשובה לכל הקושיות היא אחת: צריך לזכור שאסור להתרשם יותר מדי מנאומים של פוליטיקאים, אפילו רציניים ואידאולוגיים כמו איילת שקד. לא ממילים נלהבות וגם לא ממילים קשות. הם לא אנשים רגילים, הם פוליטיקאים.
מאחורי כל נאום מרגש או נזעם שלהם יש כמעט תמיד מטרה פוליטית. עיצבונם וששונם הם שתי וערב בקמפיין הבחירות הבא שלהם.
3.
וכך צריך להסתכל גם על מופע האימים של שקד השבוע. מישהו אמר לי בחיוך: כמה ימים באופוזיציה בלי נהג ולשכה – ותראה איזה עצבים. אז זהו, שלא. בני אדם, בשר ודם, מתעצבנים כי הם קמו על צד שמאל, כי מישהו עקף אותם ברמזור, כי הילד שלהם שכח להביא הצהרת בריאות ולא מכניסים אותו לבית הספר. אבל פוליטיקאים, כשהם נרשמים בסדר היום של הכנסת, ועולים לשאת נאום שמצולם ונכנס לפרוטוקול, הם קצת פחות אימפולסיביים.
נאום הצרחות השבוע הוא חלק מהניסיון של שקד ובנט לחזור (זמנית) למגזר הדתי לאומי. וזה מדהים. מדהים פעמיים. פעם ראשונה כי שקד מדברת בלהט מטורף על תחום שעד לפני רגע דיבר עליו שותפה למסע הפוליטי בבוז נוראי.
הרי נפתלי ואיילת באו לגאול את המפד”ל הישנה בדיוק מזה, מעיסוק בגבאים, רבנים, דיינים, משגיחי כשרות, בלניות. משהו חדש התחיל. איך אמר בשעתו נפתלי בנט? “אנחנו משמעותיים בתחום הביטחון, הכלכלה והתחום המדיני. זה אף פעם לא היה כך ותמיד עסקנו רק בבניית מקוואות. מקוואות זה חשוב, אבל אנחנו לא שם, ואני לא רוצה שיחזירו אותנו לימי מש”ק הדת”.
והנה פתאום, אכפתיות כזאת על סוגיה כה פנים-דוסית: למי יהיו יותר נציגים בוועדה למינוי דיינים? מי ייבחר לדיין בבית הדין הרבני באשקלון? אברכים שלמדו בישיבת חברון או בישיבת שבי חברון?
והנאום הזה מדהים פעם שנייה, כי מכולם בכנסת, למי שקד נטפלת? לציפי חוטובלי. נו, באמת. שקד הייתה מתה להיות במקום חוטובלי. כלומר, להיות שרה מטעם הליכוד. חבל באמת שהיא לא שם. זה המקום הכי טבעי לה. הרי לשם מועדות פניה: אחרי ששלטון נתניהו יסתיים, כלומר שלטון שרה נתניהו יסתיים, נראה אותה בליכוד.
רק שבינתיים, מה לעשות, צריך את האלקטורט הדתי-הלאומי. אז אחרי הפרישה הדרמטית מהבית היהודי והקמת הימין החדש, כדי להיפטר מעוּלם של הרבנים והחרד”לים, ואחרי הכישלון המוחץ עם אחוז החסימה, ואחרי החבירה לבית היהודי ולאיחוד הלאומי בשתי המערכות האחרונות, ואחרי ההצלחה הלא מזהירה בבחירות האחרונות, ואחרי שבצלאל סמוטריץ’ צובר תאוצה – שקד החליטה שהגיע הזמן לחזור לבייס הדתי-לאומי.
יתכן מאוד שבקרוב נראה את נפתלי בנט עולה לדוכן הכנסת וצורח על ח”כ שלמה קרעי מהליכוד שבמפלגה שלו הפקירו את יצור ההרינג לסעודות שלישיות בבתי הכנסת לידי החרדים ושזה פשוט חרפה!!!
4.
אבל הדבר המקומם ביותר בנאום של שקד, וגם המאכזב ביותר, הוא הבחירה שלה, כאמור, לראשונה בחייה, בקו מסית נגד חרדים. גם הביטויים החריפים (“נתניהו ייקח את מה שחשוב לנו וימכור לחרדים”, “מלחמת חורמה”, “חרפה, חרפה”) וגם הטון והלהט. הצילו, יהודים. כי נמכרנו אני ועמי לחרדים.
מה קרה? תלמידי חכמים חרדים לא ראויים לשמש כדיינים? חברי כנסת חרדים לא ראויים לעמוד בראש הוועדה למינוי דיינים? מה לעשות, ח”כ שקד, לגוש החרדי יש הרבה יותר מנדטים ממך, בין היתר כי הוא יותר מאוחד ויותר סגור על עצמו, ובעיקר כי היה אכפת לו מבתי הדין הרבניים תמיד ולא רק עכשיו פתאום. אז בקדנציה הקרובה יעמוד בראשות הוועדה למינוי דיינים לא יובל שטייניץ מהליכוד, אלא שר הדתות החדש, הרב יעקב אביטן מש”ס (שאגב קיבל את הכושר לרבנות מהרב מרדכי אליהו). זו לא סיבה לדיבור כזה מכוער על “החרדים”.
ואגב, משעשע משהו לראות אישה חילונית מזדעזעת, צורחת, כביכול בשם כל המגזר, על הפגיעה החמורה בכבוד הציונות הדתית ומורשתה. למה? כי רחמנא ליצלן, ראש הממשלה העמיד בראשות ועדה שתפקידה למנות רבנים שיפסקו את דבר ה’ זו הלכה, איש חרדי, ולא חילוני שהצהיר על עצמו לא מכבר בריאיון: “אני אוכל חמץ בפסח, אבל באופן כללי משתדל להימנע מפחמימות”.
5.
טוב, עד כאן פוליטיקה. האמת, זה די משעמם. מאבקי כוחות בין מפלגות ופוליטיקאים על מינוי אנשי שלומם לתפקידים בכירים תמיד היו ותמיד יהיו. עכשיו, בואו נדבר על החיים עצמם.
בשנה האחרונה אני קשור לעולם הזה של בתי הדין הרבניים. לא מהצד של הדיינים. מהצד של המתדיינים. אני מלווה בן משפחה יקר שנמצא בהליך ארוך של גירושין. בהמתנה מחוץ לאולם הדיונים בבית הדין, ובכלל, בהמתנה בת החודשים בין דיון לדיון, אני נחשף לעוד סיפורים. לעוד ועוד אנשים שחייהם, ואושרם, ושפיותם, וגורל ילדיהם, תלויים בדיינים האלה שעל מינוים התקוטטו השבוע בכנסת.
אתם חושבים שלמישהו מהממתינים בכיליון עיניים להכרעה בבית הדין – ולא משנה מאיזה מגזר הוא: חרדי, דתי, מסורתי, חילוני – אכפת מאיזה בית מדרש מגיע הדיין שדן בעניינו? האם מינויו זכה לתמיכת ש”ס, יהדות התורה או ימינה? מעניין את הסבתא שלהם. מצידם שיהיה מינוי של המפלגה הערבית המשותפת.
כל מי שנסיבות חייו הקשות הביאו אותו לדיון בבית הדין הרבני, ללא יוצא מן הכלל, מתפלל, בלב נשבר ונדכה, שיזכה ליפול על הרכב שבו יושבים דיינים יעילים, קשובים, ענייניים, אכפתיים ורגישים. דיינים שקשובים לדברי הצדדים, ולא קוטעים אותם בחוסר סבלנות כי עוד מעט צריך לצאת לתפילת מנחה. דיינים שיודעים לנהל דיון בצורה יעילה, שיודעים לנסח החלטות בהירות ומבינים שבית הדין הוא לא המקום לפלפולים למדניים.
דיינים שמבינים את הצורך לחתוך, כי אם הצדדים הגיעו עד לבית הדין, כנראה שלא הצליחו להגיע להסכם ביניהם והם זקוקים להכרעה, לא לשיחות חיזוק על שלום בית. דיינים שיודעים באיזה מצב נורא נמצאים האנשים שעומדים מולם, וכמה סבל מיותר הם יכולים לחסוך לצדדים, ובעיקר לילדים של הצדדים, בכך שיפסקו את פסקם.
6.
שלא תבינו אותי לא נכון: יש דיינים רבים כאלה, ברוך ה’. והם ליטאים וחסידים וש”סניקים וציונים-דתיים. המונופול על מאור הפנים לא שמור לאף מגזר. אני רק מתפלל שירבו עוד. שישתלטו על הכול. כי בלי ספק יש מגזר אחד שראוי למנות כמה שיותר דיינים שצמחו בו למשרות בבתי הדין הרבניים: יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בירוקרטיה.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’