כיון שזהו קטע כתוב, אבקשכם שבכל פעם שתקראו “כולם” – אנא שמעו אותו במלעיל, כשההטעמה על ה”כו”. נגיד כמו “חושם”.
זה היה רגע אחד קטן וחמקמק, אבל הוא האיר פתאום את הכל ונתן שם למשחק. הוא הסתתר בתוך קטע שהסתובב הרבה השבוע, ובו ויכוח די קולני בין גלית דיסטל אטבריאן לבין מוטי גילת ותמר אלמוג בכאן 11.
אני אוהב לראות את הויכוחים האלה, גם כי אני אוהב את הופעותיה התקשורתיות של גלית החכמה וגם כי אני אוהב להתמקד בפניו ובשפת גופו של מרדכי גילת כשהיא אומרת את דבריה: פלצות, זו ההגדרה. הוא מאזין לה ומתפלץ.
כשגלית, או כשכל אחד אחר אבל בעיקר היא, משמיעים דברים מן הצד הימני, פניו של מרדכי גילת לובשות ארשת של: לא, זה לא אמיתי. שמישהו יצבוט אותי, שמישהו ישפוך עלי מים, שמישהו יקרא לאמבולנס. לא, אני מת. וככל שהמונולוג מנגד נמשך, הארשת הזו הולכת ומתפתחת, הולכת ומעמיקה. זה אף פעם לא זעם, או אובדן עשתונות או גידוף או חשיקת שיניים. זה תמיד ההלם המצמית והתדהמה המוחלטת ממה שהוא שמע זה עתה.
אבל גילת הוא לא הנושא, כי הרגע שעליו אני מדבר שייך דווקא לתמר אלמוג, כתבת ומגישה עניינית ונבונה ולא מתלהמת ודווקא היא זו שבהגיע תורה, פנתה בנימוס אל גלית, שזה עתה סיימה לשטוח את מניפסט ההאשמה שלה ושאלה אותה את שאלת השאלות שהלכה בערך, או בדיוק, כך:
“….אז כווולם? כולם – לא מבינים? כולם – לא מבינים? כולם – טועים?”
כולם. שלוש פעמים כולם. וגלית ענתה כמובן, והתפתח ויכוח קולני ויאללה בלגאן, אבל אני כבר לא היית צריך את זה, כי אני את שלי כבר קיבלתי.
כולם. כולם כולם. כולם כולם כולם. שזה אומר: גם תמר בעצמה, וגם מוטי שלצידה, וגם עוד שניים שיושבים באולם, וגם המשפחה שלה וגם ההורים בגן וגם החברים וגם השכנים. וגם החברים מפעם וגם הקולגות לשעבר וגם סוכן הביטוח וגם רואת החשבון. כולם כולם כולם.
כל מי שהיא מכירה.
לזה קוראים “כולם”. אני מכיר את הטרמינולוגיה הזאת היטב. כשהרבי מויז’ניץ אומר “גאנץ כלל ישראל” (“כל עם ישראל”) הוא מתכוון בעצם לכל שני הויז’ניצים. גם שלו וגם של אחיו. מקסימום – לכל החסידים. מקסימום שבמקסימום – לכל החרדים. למה מתכוונת תמר אלמוג כשהיא אומרת “כולם”? היא מתכוונת לויז’ניץ שלה. כי מבחינתה, כל מי שהיא מכירה, ברור לו כשמש איפה נמצאת האמת. אמרו לי מי ה”כולם” שלכם ואומר לכם מי אתם.
אבל לא, תמר. כולם לא שם. רוב האנשים שאני שומע, למשל, חותמים על כל מילה בנאום של נתניהו בפתח בית המשפט. הם גם הצביעו עבורו שלוש פעמים. הם הכולם. אני מודע לכך שיש הרבה אנשים שלא חושבים כך ואני אף מכבד את דעתם (סתם כתבתי. זה לא נכון. אני פשוט מכיר בזה שהם חושבים אחרת); אבל אם אחטא ב”כולם” – זה יהיה הכולם שלי. גם מפני שאדם קרוב אצל עצמו ולכל אחד הכולם שלו, וגם, ובעיקר, מפני שרוב מובהק קרוב יותר להיות כולם מאשר מיעוט. היגיון פשוט.
ועכשיו, אחרי שהבנו את כל זה, צריך לשאול את כאן 11 ובעצם את כלל אולפני ישראל המובילים: מי זה הכולם שלכם? מי הכולם של אולפן מרכזי בישראל? אולפן ששייך, במידה כזו או אחרת, לציבור? אני לא שואל מהי הדעה המושמעת בחללו. כל דעה לגיטימי שתישמע בו. אני רק שואל: למי הוא שייך? מי מרגיש בו בבית? מי ה”כולם” שלו? והעיקר: האם גם גלית היתה יכולה להרשות לעצמה להביא לשם את ה”כולם” שלה?
• מתוך הפייסבוק של קובי אריאלי