למה אנחנו מזדהים פתאם עם צה”ל?
ידידי הפרופ ע.א. שלחת לי תמונות של קרובי משפחתך הנלחמים בחירוף נפש בעזה, עם ציון העובדה כי נחוץ היה שהחרדים, בני הישיבות, יציצו בצילומים בכל בוקר, ויפנימו כי בעזה נלחמים כעת צעירים בני גילם על החיים שלהם.
אלא שלאמיתו של דבר פרופ’ יקר, אצל לא מעט צעירים חרדים מתרוצצת בלאו הכי מבוכה ענקית בימים טרופים אלו.
שכן הצעיר החרדי מעוניין לשרת, להילחם, ולהגן על ארצו על משפחתו על אשתו ועל ילדיו, לא פחות מרעהו החילוני. הוא גם רוצה שאמו תתראיין בדמעות בתקשורת ותאמר שהיא לא נרדמת בלילה, הוא גם מבקש להגן בגופו על היקרים לו מכל, והוא גם היה שמח לחזור עייף ומכוסה אבק בתום הקרבות ולומר: עשינו את זה, הראינו להם.
החרדי הוא גם בן אדם. הוא גם מעוניין להיות פרודוקטיבי במלחמה הצודקת הזו. הוא גם היה רוצה לשוחח עם חביריו ולדבר על כאלה שלא ישובו, להשוות בין המלחמות בהם הוא השתתף ולשרבב מלים כמו אמלחי”ם, פזמי”ם, קתמ”ר, ומסו”ל, ולא רק להקשיב נבוך ומבוייש מהצד.
ובקיצור, הוא גם היה רוצה להרגיש שהוא נוטל חלק.
חלק בלתי מבוטל, שלא לומר עצום, מקרב הצעירים החרדים חש רגשות זעם ותסכול, על העובדה כי הציבוריות החרדית לא איפשרה לו לתרום, פיסית, גם כן לקולקטיב הישראלי, למערכה על הבית. נכון, הם אינם מתכחשים לאקסיומה הרוחנית כי לימוד התורה מגן ומציל גם כן, רק שהם יודעים כי פלח ניכר מתלמידי הישיבות, לאו דווקא העילויים שביניהם, עשויים היו בהחלט להעניק מעט משעותיהם הפנויות לטובת הקהילה.
מה שהם עוד יודעים – ברגעים של שיח פנימי עם עצמם – כי הם היו שייכים בעבר, ובטח בהווה לקבוצה הבלתי מבוטלת הזו.
את הכתובת לכעס, לבושה, ובעיקר לתסכול הם מתקשים לאתר. מי אשם בכך, ההורים שלהם, המלמד ב’חיידר’, המשגיח בישיבה שלא זיהה כי לפניו לא מסתתר הרב שך או הרב עובדיה הבא? קשה או אפילו בלתי אפשרי לומר.
בסופו של דבר הציבור החרדי עומד בפני נורמה, דפוס התנהגות, שכמעט ולא ניתן לחרוג ממנו: התגייסות לצבא או לשירות אזרחי בגילאי הגיוס, טרום נישואין, היא משתנה שמנבא באופן מובהק וסיבתי החרגה מן הקהילה, פגיעה בלתי הפיכה בשידוכים, ומכה משמעותית לסטטוס של שאר בני המשפחה.
אני מניח שלא כולם, גם לא בציבור החילוני, יכולים לעמוד במשימה כזו.
מנסים להיות חלק בכל דרך
אז מה בכל זאת עושים החרדים? איך מתמודדים צעירי המגזר – שאינם משתייכים למילייה הבועתי של ‘יתד נאמן’ וחבריו – המבקשים למצוא מסילות לליבו המדמם של המינסטרים הישראלי בימים אלה?
באופן אירוני אספר לך פרופ’ נכבד, כי עיתונות המגזר הבלתי תלויה כמו גם האתרים החרדיים מסקרים את הנופלים ואת צה”ל באמפתיה שאינה נופלת, ועל פי רוב גם עולה על חבריהם החילוניים. האם קיימת כאן רק הזדהות או שיש כאן פונקציה מובהקת של מבוכה איומה?
כך למשל באתר וואלה דווח כי בעיתון החרדי משפחה, בחרו העורכים באופן תקדימי לפרסם את תמונות הנופלים, לצד מילות הערכה אישיות, חרף החשש כי הדבר יצור בקרב הקוראים הזדהות פסולה עם הצבא.
“אנחנו רוצים להוקיר, להנציח, לחבק בדרכינו שלנו”, הסבירו בעיתון שגם טרח לפרסם כתבה מרכזית עם מח”ט גבעתי הגיבור, חבוש הכיפה.
גם באתרי האינטרנט החרדיים, מקבלת כל פציעה ונפילה של חייל צה”ל איזכור בולט. אמש נפלו שלשה חיילים כתוצאה מבית ממולכד. ב-ynet וב-mako קיבלה הידיעה על כך כותרת משנית. אולי בגלל ההסתגלות למותם הנורא של חיילי צה”ל.
באתרים החרדיים, בישרה על כך הכותרת הראשית במשך שעות ארוכות.
גם לנו יש את אורלי וינרמן
ולבסוף איך אפשר בלי ה’אורלי וינרמן’ שלנו, שמקבלת ריקושטים קשים יותר מזו המקורית.
קבוצת מטורפים, חוליגנים בלתי אנושיים תקפו חייל צה”ל שבא להתפלל בבית הכנסת שלהם בעיר בית שמש. במקום להבין כי מדובר בקבוצה גוססת שמנסה לייצר סוג של יחסי ציבור, בדיוק כמו האורגינל אגב, בחרו מנהיגי הציבור החרדי כמו כותבי הטורים לתקוף אותם בחרמה. מיותר לציין כי במדיה החילונית הסיפור כמעט ולא סוקר.
‘רוצחים’, ‘פושעים’, ואפילו ‘יד המורמת על חייל צה”ל תיגדע’, אמר יו”ר ש”ס אריה דרעי, לא פחות. רק שהיו”ר הנכבד כמו גם ח”כ ליצמן המזועזע שכחו כי זה בדיוק מה שהם מבקשים. מגע פיסי. אלימות. הכרה. ואפילו דיון.
בימים כתיקונם, ראוי היה לבודד אותם לנתק כל מגע, ולתחום אותם בחור היסטורי המנותק מן הציויליזציה, וכך כמו כל חור שחור הם היו בולעים את עצמם.
אלא שבימים אלו, כל החרדים [חולמים היו להיות] עופר וינטר, כל הצעירים [רואים עצמם בהקיץ] ראסאן עליאן, ומי זה שירים יד על הגיבורים שלנו.
מכאן גם הקריאות המשותפות לצעירי המגזר בנוסח: ‘צריך למחוק את עזה’, ‘צריך ליישר את השטח’, וגם ‘הם חיות, לא אכפת להם למות. צריך לעזור להם’.
אחרי הכל כולנו חיילים, כולנו לוחמים, כולנו גולני. בלב. מרחוק.
