אלפי חסידי סאטמר חגגו את חג השבועות בקרית יואל בצל האדמו”ר: היה זה החג הראשון אחרי המגיפה שפגעה קשות בקהילות החרדיות של ניו יורק והחג הראשון בו התאספו אלפי חסידים אחרי עשרה שבועות של סגר.
האדמו”ר מסאטמר, שראה את הירידה הרוחנית בעקבות המגיפה, החליט מיד אחרי ל”ג בעומר לחגוג את חג השבועות כמו בכל שנה, בלי שום שנויים – בעיקר עקב כך שהסכנה כבר חלפה, והסכנה הרוחנית התחילה לתת את אותותיה.
האדמו”ר זימן לביתו את ראשי חברת ‘הצלה’ בעיר קרית יואל ושאר השכונות בניו יורק, ולאחר ששמע כי מזה חודש אין יותר מקרי הדבקות שמובילים לבתי החולים, החליט לקראת חג השבועות לפתוח הכל כרגיל.
יחד עם זאת, כחומרא בדיני נפשות הוחלט שכל זקני החסידים שנמצאים בקבוצת הסיכון, וכן אנשים מכל הגילאים עם מחלות רקע, ישבו בתפילות באגף מיוחד בצד דרום – שנפתח לראשונה לרגל חג השבועות, שם סידרו את המקומות לפי הכללים של משרד הבריאות.
בליל התקדש החג התפלל האדמו”ר תפילת מנחה לפני התיבה כבכל שנה, ובמיוחד התעכב בברכת ‘מודים אנחנו לך’ בחזרת הש”ץ, במילים “על חיינו המסורים בידיך”.
אחרי תפילת מנחה עלה האדמו”ר ליד ארון הקודש ונשא דרשה לרגל פתיחת שערי בית הכנסת. האדמו”ר דיבר בהתרגשות על חסדי הקב”ה בכל התקופה הקשה, וביקש במיוחד שכל אחד יקבל על עצמו לרגל פתיחת שערי בתי הכנסת להתפלל בכל יום במניין מתחילת התפילה ועד סופה, וללכת בכל יום לפני התפילה למקווה טהרה.
כמו כן קרא האדמו”ר לנשים להתחזק בענייני צניעות ובעיקר בכל מה שקשור בצביעת הפנים. אחרי הדרשה התחילו לשיר שירי הודאה “חסדי השם” על החסד הגדול שזכינו לחזור לבית הכנסת.
בבוקר החג, לפני פתיחת ארון הקודש לקריאת התורה, דיבר האדמו”ר עוד פעם על חובת ההודאה להשי”ת בימים אלו. האדמו”ר אמר שבאמת כל אחד חייב להביא קרבן תודה להקב”ה, אבל בגלל שאין בית המקדש קיים – אין מביאים. האדמו”ר סיפר כי בשנת תקצ”ב, אחרי שהיתה מגיפה גדולה בסביבות פרשבורג, החתם סופר אמר אז שכל אחד ואחד חייב לברך ברכת ‘הגומל’ בשם ומלכות, גם אלו שלא חלו, ולכן אמר החת”ס שאחד יברך להוציא את כולם “הגומל לחייבים טובות שגמלינו כל טוב” – והציבור יענה “מי שגמלינו כל טוב הוא יגמלנו כל טוב סלה” בלשון רבים.
החופה מעל מקומו של הרבי. צילום: מערכת בחצרות
“ולכן גם היום”, אמר האדמו”ר, “שאחד יברך בלשון הזה להוציא את כל הקהל”. ואז פצחו כל העם בשירה “הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדך”.
ואכן, לפני התחלת ‘אקדמות’, קרא האדמו”ר לאחד מחשובי הקהילה לברך בשם כולם ‘הגומל’.
הטישים והתפילות בשני ימי החג נערכו כמו כל שנה, חוץ מ’טיש’ נעילת החג שנערך מוקדם יותר מכל שנה, כדי למנוע צילומים מה’טיש’, והוא הסתיים הרבה לפני צאת החג.
אז עבר האדמו”ר לביתו, שם התפלל תפילת מעריב אחרי צאת החג במניין מצומצם כמו עד כה.
כמו כן לא התקיים מעמד הבאגלייטן כמו כל שנה.
