יאיר נתניהו בא לשים סוף ליריקה בפנים. וזו הסיבה שאני מעריץ אותו

התוקפנות שלו לא תמיד נעימה לאוזן, גם של ימנים. מפני שאם יש משהו שהימין הישראלי חרד לו הרי זה למכובדות. אבל פעם אחר פעם השמאל יורק לימין בפרצוף ומלגלג עליו. אם זה על המסורתיות והקמיעות והמזוזות, ואם זה על מירי רגב וצ׳כוב.

יאיר נתניהו בא לשים לזה סוף, ואני מעריץ אותו על כך.

המהלך שהוא נוקט דומה למהלכים הפרובוקטיביים שעשו בשעתן פמיניסטיות כדי להפגין שהן מפסיקות להתנצל לפני הגברים. זו התרומה המרכזית שלו: הוא מנסה לשנות באופן רדיקלי את השיח הימני ולזקוף את גוו של האדם הימני המרגיש אפסי מול הדורסנות וכושר הדיבור והשכנוע של השמאל.

פרשת תביעת הדיבה שמתכוונת דנה וייס להגיש נגדו מלמדת עד כמה אזלה התחמושת בצד שכנגד. איך ייראה ערוץ תקשורת התובע לערכאות אדם על דבר שהוא נשמת אפה של התקשורת – חופש ההתבטאות? אני מקווה שדנה וייס תשוב בה מרעיון העיוועים הזה למען כבוד המקצוע שלה, שהוא גם שלי.

אם תוגש תביעת דיבה – היא בדיוק תוכיח את צדקת התיזה של יאיר בדבר חוסר הסובלנות של התקשורת והדורסנות שלה. והיא תגביר את הפופולריות שלו, הגבוהה גם כך. כי הרבה מאוד אנשים בארץ שבעו כבר מן הזחיחות והרהב של כמה מהפאנליסטים הפוליטיים של ערוץ 12. ואשר לי, אני מסתכל על יומני החדשות בעיקר כמופע של ליצנות פוליטית שלוקח את עצמו ברצינות יתר.

ואסכם בכך שאציין שבלבו של יאיר נתניהו בוערת אש אמיתית של אהבה לימין, כמו גיבורי המחתרות בעבר והוא מסתער קדימה אל מול התותחים של השמאל. ואנחנו בימין צריכים למחוא לו כפיים על כך ולעמוד מאחוריו במקום לבקר את דבריו ולעקם את הפרצוף.

• מתוך דף הפייסבוק של בני ציפר, בעבר סופר ‘הארץ’