“הכל גן עדן”, אמר לי יו”ר ישראל ביתנו, ח”כ אביגדור ליברמן, כשפגשתי אותו לפני כמה ימים באחד ממסדרונות הכנסת.
זה היה, כמובן, אחרי שדרשתי בשלומו.
חבר כנסת חרדי עבר שם, ועיקם פרצופו. למה את בכלל מדברת איתו, סינן. “זה מגיע לו, אני לא מצטער בצערו”, פסק את פסוקו.
ליברמן, אגב, שמע ושתק. הוא אפילו המשיך לחייך.
ואז הגיע שלב הנאומים, נאומי הניצחון.
לא סוד הוא שהמפלגות החרדיות זכו הפעם לכל טוב סלה מנתניהו, שהעניק להם את כל השפע הזה למרות שמדובר בממשלה רחבה ועל אף שהמון מתנות הוזרמו לכיוון הכלה, הלא היא ‘כחול לבן’.
אם לרגע קיוויתי שהנציגות החרדית הפנימה את לקחי העבר ותחדל מנאומי הרהב, עד מהרה התברר שטעיתי.
הנה שר הבריאות היוצא, שר השיכון הנכנס, יענקל ליצמן: “שוב הוכח שמי שנלחם במסורת ישראל, בשבת קודש ובציבור החרדי, סופו שינחל מפלה. לתשומת לבכם איווט ליברמן ויאיר לפיד”.
הנה גם מוישה גפני, יו”ר יוצא וגם נכנס של ועדת הכספים. “מתאים לך להיות יו”ר האופוזיציה. עבדנו על כך קשה”, הטיח בלפיד.
טוב, בואו נבהיר: לכולנו כאב לשמוע את הדברים הקשים של ליברמן על מיטב בנינו (“פרזיטים”). אז נכון, הוא חזר והבהיר שאין לו שום כלום נגד הציבור החרדי (“רק נגד העסקנים”), ועדיין, כשאתה מכנה את הילדים שלנו פרזיטים, אל תצפה לקורטוב של אהדה. חתכת לנו בבשר החי, תפנים.
אלא שבכביש הפוליטי לא תמיד חייבים להיות צודקים. לעיתים, שווה להיות חכמים. ליברמן הלך על טיקט אנטי-חרדי רק משום שהבין שיש פלח ענק באוכלוסיה שצמא לזה. אותו פלח שנתן את קולו ל’יש עתיד’ חיפש בית חדש, כשהאחרונה חברה לכחול לבן (שבראשה ההוא, שאמר לחרדים, תביאו דף ריק, אני חותם על הכל).
ליברמן רצה להיות הבית הזה. כלומר, ליברמן רצה קולות, רצה לעבור את אחוז החסימה והרבה למעלה מכך. ליברמן חפץ חיים פוליטיים. ואם לשם כך צריך להפנות את הגב לחרדים, את מי זה מעניין שרק עד לפני כשנתיים היית החבר הכי טוב שלהם וסגרת איתם דילים בעיר הבירה?
פוליטיקה היא עולם ציני.
אז ליברמן, מבחינתנו כציבור חרדי, הוא ‘לא בסדר’, שלא לדבר על ימיו ה’יפים’ של יאיר לפיד בשבתו על כס שר האוצר. צודק כל ח”כ, יו”ר ושר שמצליף בשניים מילים קשות.
צודק. השאלה היא אם גם חכם.
•
אני מפליגה בדמיוני לעבר יום שני, כ”ב באייר, כשנה לאחור, יומיים לפני פיזור הכנסת ויציאה לבחירות מועד ב’. על ג’ מי חלם באותם ימים.
ליברמן וביבי נפגשים בלשכתו של ראש הממשלה בכנסת, בסביבת נתניהו מסכמים את הפגישה כחיובית, אבל ליברמן טוען שהיא הייתה גרועה. בימים ההם הוא הסתובב מושפל. החרדים לא חדלו מלהצליף בו. ‘אנחנו 8 ועוד 8, אתה רק 5, אתה לא רלוונטי, תפנים’. והוא הפנים. הוא הבין שהישיבה איתם תחת קורת קואליציה אחת עשתה לו רע, אלקטוראלית. זה לא רק הציבור הרוסי שלא אוהב את זה, אלו הם גם הקולות של הישראלים, שאולי מזדהים איתו בקטע הימני אבל ממש לא בחיבורו האוטומטית לגוש הכולל בתוכו חרדים.
החיבוק המשותף שלהם סביב ראש עיריית ירושלים משה ליאון לא הוסיף צבע ורוד ללחייה של מפלגתו והצניחה אותה אל מספר קרוב מאד לאחוז החסימה, 5 מנדטים בלבד.
אילו היו החרדים חכמים, היו מדברים איתו במתק-שפתיים פוליטי, מרגיעים שאין פניהם למאה טון ג’ובים ועוד מאה טון חוקי דת ומדינה, שהצעיר הישראלי של היום לא ממש מצליח להתחבר אליהם.
אבל הם דאגו לחבוט בו, והביאו לתוצאה האומללה של הליכה לבחירות מועד ג’. וכמעט הביאה לתוצאה של חבירתו (באופן כזה או אחר) לממשלת שמאל.
הפעם הזו, נחלצנו בנס. האם מובטח לנו נס פוליטי גם בעוד חצי שנה? שנה? בקדנציה הבאה? האם לא שווה לשנות את השיח? לנסות להיות ידידותיים גם למי שלא רואה איתך עין בעין את הפוליטיקה?
• הטור פורסם ב’יום ליום’