התפללו: הרבי מצאנז לקה באירוע לבבי, ועובר הערב צינתור ב’לניאדו’

וידוע מעשה נורא שהיה בעיר אוסטראה כמה שנים בטרם הגיע המהרש”א זצ”ל לכהן פאר כמרא דאתרא שם, ושימש אז אחד מחכמי הדור כרב העיר, בימים ההם פרצה מגיפה נוראה בעיר ומדי יום ביומו היו מתים בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים רח”ל. לנוכח ‘עת צרה היא ליעקב’ גזר הרב שיתכנסו כל תושבי העיר לביהכנ”ס בצום ותענית, ויתפללו אל ד’ לקרוע ולבטל את הגזירה הנוראה, ובד בבד ביקש מכל בני הקהילה שאם יודעים הם על אחד מבני העיר שהרע מעשיו וחושבים שמא בעטיו באה עליהם הרעה הזאת, יבואו להגיד לו, כדי שיוכל לתקן את הצריך תיקון ועי”ז ישוב חרון אף ד’ מעליהם.

בלילה ההוא באו שני אנשים אל בית הרב, וסיפרו לו שפלוני היושב לצידם בבית הכנסת פסק לאחרונה מלבוא לביהכנ”ס, ועל כן התחקרו אחר מעשיו ויראו שבחצות הלילה הוא קם משנתו ומדליק את הנר בעששית ויוצא לבדו אל היער הסמוך, ומסתמא עושה שם דברים ומעשים אשר לא יעשו, ומי יודע אם לא בגינו סובלים כל אנשי העיר. הודה להם הרב, אלא שהוסיף לומר, שעדיין היהודי בחזקת כשרות עד אשר יתבררו הדברים לאשורם, ועתה אין כאן אלא ספק דלמיחש מיבעי, וכעת צריך לברר את מעשיו עד תומם. ויצוו הרב על האנשים שבלילה הבעל”ט כשישמעו קול רעש קימה מביתו יבואו לקרוא לו והוא ילך יחד עמם אחרי האיש לבדוק מה מעשיו במעמקי היער.

ויהי בחצי הלילה כששמעו השניים ש’החשוד’ קם כדרכו ממיטתו מיהרו לקרוא למרא דאתרא שהגיע תיכף לשם, וילכו שלשתם אחריו ונכנסו בעקבותיו בעובי היער בחושך ואפילה, בתוך כדי הילוכם התחילו השנים לרעוד מרוב פחד, וכששיניהם דא לדא נקשן בקשו מהרב שיניח להם לחזור לביתם כי מפחדים המה להמשיך בדרך סכנה זו, אך הוא נזף וגער בהם על שאינם מסיחים דעתם מצרכי עצמם כאשר חיי כל בני העיר נתונים בסכנה גדולה, ואיך לא יחרפו נפשם עבור אחיהם להצילם ולפדותם מבאר שחת בדרישה וחקירה על מה עשה ד’ ככה להענישם במגיפה כזאת, ואכן, השניים התחזקו ברוחם והמשיכו ללוות את רבם אחרי האיש. עד שהגיע האיש למחוז חפצו ועמד מלכת, עמדו גם השלושה במרחק מה והנה הם שומעים ש’החשוד’ התחיל בעריכת תיקון חצות בבכיה נהי ויללה על חורבן בית המקדשינו, ולפליאתם שמעו עוד קול אחר הבוקע ועולה בבכי עמו יחד, וכה ישב ובכה לזמן מה.

אח”כ שב על עקבותיו ויצא מן היער, בצאתו מן היער עיכבו הרב וגילה לו שעקב אחריו מפני החשש, אך עתה ברור לו שצדיק גמור הוא ורק הסתיר את מעשיו מעין רואים, אולם שאלה אחת לי, של מי היה הקול שבכה עמו יחדיו, בתחילה לא רצה ה’צדיק נסתר’ להשיב על השאלה, ורק אחרי שגזר עליו הרב בגזירת מרא דאתרא שיגלה לו, נענה וגילה שזה היה קולו של ירמיה הנביא, כי זה לו עידן ועידנים שהוא עורך כאן ‘תיקון חצות’ וגרם בזה נחת רוח עצומה בשמים ממעל, עד שגמרו לשלוח אליו את ירמיה הנביא שהיה מקונן בימי החורבן לבכות גם היום יחד עמו על חורבן בית מקדשינו ותפארתנו.

כשמוע כן הרב התחנן אליו הרב – שירחם על בני העיר ויפעל לביטול המגיפה, שהרי יש לו עסק בנסתרות ובידו לשאול את ירמיה הנביא על מה יצא הקצף, ואיך הוא מעלים עיניו מצרותיהם ואינו פועל להשיב חרון אף ד’? נענה הצדיק נסתר והשיב, שיבוא מחר בבוקר לבית המדרש ושם יסביר להם הכל. מיד מיהרו שני האנשים שליוו את הרב להודיע לכל בני העיר, שבבוקר בשעה היעודה חייבים כל תושבי העיר להתאסף בביהמ”ד ושם ישמעו את סיבת הגזירה הנוראה המרחפת עליהם ובמה עליהם לשפר מעשיהם.
ויהי ממחרת הגיעו כולם לביהמ”ד אך האיש בושש מלבוא, לפיכך ציוה הרב שיתחילו להתפלל פסוקי דזמרה, לא עבר זמן רב והנה נכנס הצדיק הנסתר עטור בטלית ותפילין וכל מראהו אומר קדוש קדוש, וכאשר ראו אותו המתפללים התעלפו כמה מהם על מקומם, ונפלה במקום בהלה גדולה. אחר התפילה ניגש אליו הרב ותמה בפניו מה גרם לאנשים להתעלף, השיב האיש ‘הלא עטור אני בתפילין ומקרא מלא דיבר הכתוב (דברים כח-י) וראו כל עמי הארץ כי שם ד’ נקרא עליך ויראו ממך…’ תמה הרב ושאל, גם שאר המתפללים היו עטורים בתפילין, ומדוע רק התפילין של מע”כ הטילו מורא ופחד גדול כ”כ … ויען הצדיק ויאמר, שלא נאמר ‘ויראו ממך’ אלא למי שנזהר בהם כראוי שלא להסיח דעת ולא להשיח בהם שיחה בטילה.

המשיך הצדיק ואמר, גם תדעו שעל כל בני העיר ליזהר בכבוד בית הכנסת ולא לשוח שם דברים בטלים ובפרט בעת התפילה, וזוהי סיבת המגיפה שתקפה את העיר… על שמשיחים בשעת התפילה ללא חת, ואכן, רק מחמת זה הפסקתי באחרונה לבוא לבית הכנסת שבכאן. אמנם, אם תקבלו עליכם מהיום והלאה להיזהר באיסור זה, אז לא ישמע עוד שוד ושבר בגבולכם, וכך הוה, שתיקנו תקנות קבועות שלא לדבר בביהמ”ד, והמגפה נעצרה. לימים חרטו על כותלי ביהמ”ד לדורות עולם את כל סיפור הדברים כהווייתו, ואיך ניצלו מן המגיפה על ידי שקיבלו על עצמם להשגיח ולהקפיד ביותר שלא לדבר בעת התפילה, ובכל עת שהגיע אורח לבית הכנסת שלא ידע מגודל הקפדתם שלא לדבר בביהכנ”ס ובפרט בעת התפילה היו המתפללים מוליכים אותו אל הטבלא ומבלי שיפסיקו בדיבור הראוהו את הכתוב בטבלא, וישמחו כי ישתוק.