1.
מה אומר לכם? צודקות הבנות האלו, צודקות! למה לא ללכת עם מכנסיים קצרים? במה שונים המכנסיים הללו מהבגדים שלובשות המורות, מהבגדים שהילדות האלו רגילות ללבוש בצהריים, ומהאופן שבו מתלבשות הילדות למסיבות?
מה שונה במכנסיים קצרים מכל לבוש אחר שהן לובשות תמיד? למה הבנים כן והן לא?
צודקות הבנות.
מי יחליט בשבילן איך ילכו לבושות?
ממתי מישהו בכלל מעז להחליט במקומן? ממתי???
2.
בכל פעם שעולה סוג מחאה כזו, אני מרגישה גאווה גדולה בצניעות שבמחננו, ובגבולות ששמים אצלנו בבתי הספר, שמתנהלים על פי התורה.
נכון, לפעמים ההגבלות של הצניעות בבתי הספר שומרי המצוות קשות לאי מי מהבנות, אבל מיד מעמידים את הבנות על מקומן והן מבינות שאם הן רוצות להיכנס לבית הספר, לקהילה, לחברה – אז, מה לעשות? הן חייבות להתאים את עצמן!
לא פעם אנחנו שומעים על בנות שמתלוננות גם בבתי הספר שלנו, ששלחו אותן הביתה, כי… אבל מהר מאוד הן משתתקות.
מדוע?
כי במקום שבו מקבלים מרות, שם פוסקות ההתלקחויות – שם נעצרים הוויכוחים. הציבור ששומר על צניעות, צנוע גם בבגדיו וגם בהליכותיו. הוא מרכין ראש לפני רבנים, שמחליטים בעבורו איך ילך לבוש, והוא יודע להישמע למורה, להורה, לרב או לכל מי שמעליו.
הציבור ששומר על צניעות לא יפגין נגד הצניעות, גם אם משהו לא ימצא חן בעיניו, כי הוא נוכח בכך שעצם הדבר, שהוא נשאר עדיין חי ונושם, בתוך גבולות ברורים ומצמיחים, זה מכיוון שהוא יודע לקבל מרות.
3.
אנשי הסמכות בציבור השומר על הצניעות, לא ייסוגו מדבריהם, גם אם תצא מחאה המונית נגד מדיניותם, מדוע? כי הם יודעים, שברגע שייסוגו מעט – הגבולות יתגמשו בהרבה.
עכשיו כולם יכולים להבין, מדוע לפעמים מגזימים בבתי הספר התורניים במדיניות שהם מתווים.
זה לא סתם.
אם רוצים להישאר בגדר הנכון, יש צורך בסייגים, והסייגים נמצאים במקום מעט רחוק יותר מזה שבאמת נצרך. ואת זה מבין כל הורה לכל ילד בבית הספר.
לשים גבול זו לא בושה, זו חובה! זו גאווה!
להורות לילדים איך לבוא לבושים לכיתה, זו לא בחירה, זו תכלית ההצלחה!
4.
גם אצלנו ילדות נשלחות לביתן כשהן אינן לבושות לפי ההנהגה, לפי החוקים, לפי ההלכה. אבל הילדות האלו מתכנסות אל תוך עצמן ומתביישות בהתנהגותן.
הן יודעות שכשהן לא לבושות לפי החוקים – לא יעזור להן שום דבר. מה שיאמרו רק יוסיף שמן למדורה ויפעל נגד עצמן.
לאחר שנים, כשהן בעצמן אימהות, הן יודעות לומר שהעקביות הזו והעקשנות הזו, של הצוות, הן אלו שיישרו אותן לא רק באותו רגע, כי אם גם לעתיד, לכל אורך חייהן.
הסוד הגדול הוא שבציבור שומר הצניעות, הצניעות היא לא קוד לבוש של בית הספר, היא קוד לבוש כללי ואוניברסלי של החיים.
ילדות מגיעות לבית הספר בצניעות, כפי שגם מורותיהן. אילו היו המורות מרשות לעצמן, כשאינן בבית הספר ללכת לבושות בצורה שונה, גם הילדות היו מגיעות לכיתה בצורה שהן חפצות ועורכות פרובוקציה ומחאה.
שימו לב מה מביא ילדים להעריך את בית הספר ולדעת להתנהג בו כראוי, אלו הם החוקים הברורים, הסייגים הנוקשים, הגבולות הידועים, שיש להם בסיס חזק ואיתן.
בבתי הספר שבהם ההוראות נשענות על התורה הקדושה, על המצוות ועל ההגבלות, ילד יודע שאין לו עם מי להתווכח, יש מקור עליון שקובע ועליו אין עוררין.
כל עוד לא יגיעו בבתי הספר הכלליים להבנה שרק אם יאמצו לעצמם קוד קבוע וידוע, שיחייב גם את המורים וגם את הילדים, גם בבוקר בבית הספר וגם בכל שעות היום, שיישען על משהו יציב יותר, על יסודות המורשת היהודית, ולא על גחמה של מנהל זה או אחר (שרוול קצר – כן, מכנסיים קצרים – לא!) – לא יעזור שום דבר, ומחאות כאלו יקומו ויעלו חדשים לבקרים, כשהן מקבלות גיבוי מלא מהורים וממחנכים, כי הם עצמם לא סגורים על עצמם בנושא.
5.
ואם נחזור להתחלה, צודקות הבנות.
בדמוקרטיה השוררת כיום, המילה שלהן שווה למילה של המורה – אז מי זה שיעז לצאת כנגד דעתן המלומדת? מי זה שיעז להכתיב להן מה לעשות?
(ואני יודעת שעכשיו יגיבו כאן אלו שיצאו מבתי ספר תורניים ונפלטו עקב לבושן הבלתי הולם – אז בלי ספק, שצריך לדעת איך להעיר ואיך לבקר את מי שאינו נוהג לפי ההנחיות, אבל זה נושא לטור נוסף).