חבל על השנים שבוזבזו באשליות שווא. הגיע הזמן להשלים השחרור

כדאי שהצעירים שבינינו יבקשו מהמבוגרים מהם לספר על אירועי השבוע הזה, לפני חמישים ושלוש שנים, בשנת תשכ”ז (1967). חשוב שהדור הצעיר יחוש את החרדה הגדולה שאפפה  את תושבי הארץ ואת יהודי העולם, לנוכח  צחצוח החרבות בבירות ערב.

זה ממש לא היה משחק. מנהיגי הערבים דיברו בגלוי על השמדת ישראל ועל השלכת כל היהודים לים.

חשוב להזכיר כי באותם ימים לא הייתה שום בעיה של ‘שטחים כבושים’. ירושלים הייתה חצויה, רגל יהודי לא דרכה במערת המכפלה, ועל אפרת ואריאל איש לא חלם. הייתה רק בעיה אחת קטנה – העובדה שאנחנו קיימים.

את זאת שאפה האומה הערבית להכחיד.

ואז התחולל הנס האדיר, שהשאיר את העולם כולו משתאה. בתוך שישה ימים הצליח העם הקטן, המכותר והמאוים, להדוף את תוקפיו, להניס אותם קילומטרים רבים לאחור, ולייצב את החזית בגבולות בטוחים.

שמחה שקשה לתארה שטפה אז את הלבבות.

על מה חלמו יהודים

אך מבחינת הלב היהודי היה דבר אחד שעורר פרץ רגשות עזים, בלתי-מוסברים – שחרור ירושלים. בני קיבוצים, שלא ידעו מאומה על היהדות, עמדו ובכו מול אבני הכותל.

המוני יהודים, מהארץ ומהעולם, נהרו אל המקומות הקדושים: לכותל המערבי, לקבר רחל, למערת המכפלה. ברתת ובהתרגשות עצומה צעדו רגלי יהודים על רגבי האדמה היקרים האלה, ליבה של ארץ ישראל.

לאורך כל שנות הגלות, כשיהודים השתוקקו לארץ ישראל, הם חלמו על ירושלים ועל חברון, על בית לחם ועל ארץ השומרון. אלה חבלי הארץ שבתוכם התרחש התנ”ך, שבהם חיו ופעלו השופטים, הנביאים והמלכים. זו ארץ ישראל שממנה גורשנו ושאליה שבנו, בניסי ה’.

חבל על השנים שבוזבזו באשליות שווא, שטיפחה התעמולה הערבית, כאילו העימות בינינו ובין העולם הערבי הוא ה’כיבוש’, ושאם אך נסכים לוותר על השטחים ש’כבשנו’, ייכון כאן שלום אמת ונחיה ב’מזרח תיכון חדש’.

ניסיון השנים הוכיח כי כל מדיניות הוויתורים הייתה נלעגת ונאיבית, הליכה עיוורת אל תוך פח יקוש.

מובילי המדיניות הזאת לא הבינו כי במו ידיהם הם מחזקים את האויב הרוצה בהשמדתם. כל ויתור הרחיק את השלום, הגביר את הטרור, ונטע בלב אויבינו עוד תקוות כי יוכלו לסלקנו מכאן.

אחיזה לנצח

ברבות השנים הקב”ה פקח את עינינו להבין שהגיע הזמן להושיט יד ולקבל את המתנה המופלאה שהעניק לנו. אחרי שראינו מה עוללנו לעצמנו עם הנסיגה מחבל עזה, כיום ברור לכל בר-דעת שאם לא נחזיק ביהודה ובשומרון וברמת הגולן – לא נוכל לחיות בשלום גם בתל-אביב ובירושלים.

לפנינו עכשיו הזדמנות פז לתקן את הנזקים החמורים שגרמה מדיניות ההתרפסות, שיצרה ציפיות בעולם להקמת מדינת טרור בלב הארץ. כמו שבמלחמת ששת הימים יצאנו למלחמה וניצחנו בחסדי ה’, כך עלינו לצאת מאוחדים לקרב על השלמת המלאכה, ועל הפיכת אחיזתנו ברחבי יהודה ושומרון לקבועה ומוחלטת, לנצח נצחים.