1.
ביום ראשון השבוע קרה לי משהו שלא האמנתי שיקרה לי לעולם. שמעתי את מונולוג הפתיחה של רינו צרור בתוכנית שלו בגל”צ – מכירים? אותה דקה יומית שבה הוא
נואם בפאתוס על כמה הכול רע ומושחת פה – והנהנתי בהסכמה.
הוא דיבר על הממשלה החדשה שהושבעה באותו יום, על ריבוי התיקים, על המצאת המשרדים, על הזלזול במשרדים החשובים באמת כמו החינוך והתחבורה. “אין שום קשר בין הציבור לבין מעשה המרכבה שאנחנו רואים בירושלים. זה מחול של פוליטיקאים סביב עצמם”, הוא אמר, ואני הנהנתי בהתלהבות, ממש כמו אותם מאזינים שביום רגיל אני כה מרחם עליהם. אלה שמקשיבים בלי טיפת ביקורת עצמית למררה היומית ומהנהנים: אוי, כמה רע פה.
מה קרה לי? עברתי צד? הפכתי לחלק מ”החמוצים”, כפי שהגדיר אותם נתניהו בשעתו? חלילה. טובה הארץ מאוד מאוד. יש כמובן דברים שצריך לתקן, אבל בגדול הכיוון, בניגוד לטון האפוקליפטי של צרור, ממש חיובי. אלא שהפעם זה לא החמוצים. הפעם זה המחמיץ. בנימין נתניהו, המנהיג הדגול, המדינאי עתיר הזכויות, הפך את הרגע הגדול הזה, שהיה אמור להיות מאוד משמח לו ולנו, יום השבעת הממשלה בראשותו כנגד כל הסיכויים – ליום עם טעם רע. חמוץ.
אומר זאת כך: דווקא ביום שבו נתניהו יצא מה-זה גדול, הוא יצא מה-זה קטן.
2.
אחת התופעות הכי מכוערות בחיים הציבוריים היא מינוי של אדם לא מתאים לתפקיד, רק בגלל סיבות אינטרסנטיות קטנוניות. החטא הוא כפול: גם במינוי וגם באי-מינוי. הרי בעל התפקיד מתמנה במקום מועמד אחר, שבדרך כלל הרבה יותר מתאים ממנו. זה לא נחשב מושחת, זה בוודאי לא פלילי, אבל בעיניי זה מסוכן לחברה יותר משחיתות של ממש.
תגידו לי שאני תמים וככה זה תמיד בפוליטיקה? טוב, אז אני תמים, אבל זה לא הופך מינויים כאלה ללגיטימיים.
קחו את הסיפור של יולי אדלשטיין ומינויו לתפקיד שר הבריאות. למה דווקא הוא, יו”ר כנסת שהוא סמל, צריך לעבור לתפקיד הביצועי הכי בוער ודחוף כרגע? הרי נפתלי בנט הסכים לרדת מהעץ של משרד הביטחון לטובת טיפול חירום במשרד הבריאות. זה לא משרד יוקרתי, זה לא משרד נחשק, אבל בנט ביקש לקחת על עצמו את העול בתקופה המאתגרת הזאת. נראה לי שהוא היה יכול להיות שר בריאות מצוין.
למה לא לתת לו את התפקיד? לטובת מערכת הבריאות, לטובת מדינת ישראל? ואותו דבר הסיפור של סמוטריץ’ במשרד התחבורה. הרי אם היה מתקיים משאל עם הוא היה נבחר מחדש לתפקיד ברוב עצום, וממשיך את הטיפול המסור והמקצועי שלו במשרד החשוב הזה, שיש לו השפעה ישירה על הצלת חיים (שנאמר: מוות וחיים ביד תשתיות הכבישים). אבל לא. סמוטריץ’ לא יהיה שר התחבורה או כל שר בכלל בממשלה הבאה.
מירי רגב עשתה טובה ותקבל את התיק הזה, אבל באופן זמני, עד לחילופי הרוטציה. ואז, אחרי קדנציה קצרה מדי, היא תעזוב הכול לטובת תפקיד שלא מתאים
לה, שרת החוץ. ותבינו, אני לא מזלזל בעשייה של מירי רגב, ובטח שלא ביולי אדלשטיין, אבל למה לשים אותם במקומות הלא נכונים, שהם גם לא הבחירה הראשונה שלהם? שלא לדבר על יואב גלנט, אלוף במיל’, איש צבא כל כך מובהק, שצריך לפקד מעכשיו על מערכת החינוך.
אחד הפירושים בגמרא למונח “עבודת פרך” בשעבוד מצרים הוא “שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים”. היום כבר לא פוליטיקלי קורקט לדבר ככה, כי הרי אסור להגיד שיש הבדל כלשהו בין גברים לנשים, אבל הגמרא בעצם מחדשת חידוש גדול: מה היא עבודת פרך? עבודה שאינה מתאימה לאדם שעובד אותה.
וכמה מהמפרשים מדגישים: מילא להחליף מלאכת אנשים לנשים, זה קשה, אתה נותן לאישה לסחוב בלוקים כל היום, זאת חתיכת עבודת פרך. אבל להפך,
מה הבעיה? אז נתנו לגברים מלאכת נשים. סו וואט. יש להם כוח. קטן עליהם. אז זהו, שלא. כשאדם אינו בתפקיד הנכון, זאת עבודת פרך סיזיפית וחסרת תוחלת.
ועכשיו תעשו חשבון כמה שרים הולכים לעבוד עבודות פרך בקדנציה הקרובה. כמה זה הולך לתסכל אותם, ואת המערכת שתחתיהם, ובעצם את כולנו.
3.
אבל המינוי המקומם ביותר והמדאיג ביותר הוא זה של שר המשפטים. מי שחשב לרגע שנתניהו למד על בשרו בתקופה האחרונה כמה חשוב לתקן את מערכת
המשפט, והנה מתחיל פה תהליך קריטי של שינוי – התבדה בענק. במינוי של אבי ניסנקורן לתפקיד הזה, שיש לו השלכות על כל חיינו, ראש הממשלה משדר (לשופטים?) מסר חד- משמעי: חברים, תנוח דעתכם, אני יורד מהרפורמה במערכת, היא תמשיך לשלוט בדמוקרטיה כרגיל.
תשמעו מה אמר שר המשפטים הנכנס בטקס חילופי השרים: “משרד המשפטים הוא חומת המגן של הדמוקרטיה הישראלית. בתקופה האחרונה גם החומה הזו, על אף שהיא בנויה לתלפיות, נזקקת להגנה. אני ניצב כאן היום כדי להתחייב בפניכם שמעתה אני אהיה החומה שלכם. אתם תקבלו את כל ההגנה הנדרשת כדי
שתוכלו לבצע את שליחותכם הציבורית במקצועיות, ללא מורא ובגאווה גדולה”.
ה’ ישמור. מה זה הדיבורים האלה? תפקידו של שר לאתגר את המערכת, למצוא את כשליה, לשפר אותה, לא להגן עליה כחומת מגן בצורה, כחסיד שוטה. חזרנו אחורה לימים שבהם איילת שקד הייתה אמא של שבת בגן?
4.
ואפרופו איילת שקד, לא רק כל המינויים הלא מתאימים גרמו לי לתחושת החמיצות, אלא גם מי שבסוף לא מונו בכלל, אפילו לא לתפקיד סגן שר לחיזוק וקידום קהילתי.
רבים אמרו זאת, רבים גם מנו בצדק את חטאיה וכשליה הרבים של מפלגת ימינה, ובכל זאת, בשורה התחתונה: העובדה שימינה אינה בממשלה היא ממש הונאה של הבוחרים. לא רק הבוחרים של ימינה, אלא של כל הגוש. אנשים הצביעו ליכוד או ש”ס או ג’ כי זו הייתה עסקת חבילה.
כל מיליוני המצביעים האלה ידעו בלי כל ספק שנתניהו יקים ממשלה עם כל שותפיו הרעיוניים לדרך. עם הבלוק שהולך איתו באש ובמים, שלוש מערכות בחירות.
ופתאום – נתפרדה החבילה. ולא מסיבות ענייניות. נתניהו, המבוגר האחראי, היה אמור לפתור איכשהו את המשבר הזה ולא להשאיר את ימינה בחוץ, לא רק עבורם
אלא עבורו ועבורנו.
5.
טוב, נסיים את הטור הדי מדכדך הזה בעוד משהו שלא האמנתי שיקרה לי: מחמאות למנהיגות של בני גנץ. אח, איזו אחריות, איזה אומץ, אילו ערכים. ישראל לפני הכול. רגע, שלא תבינו אותי לא נכון, אני רועד מיום י”ג בכסלו תשפ”ב, התאריך שבו גנץ אמור להיות ראש הממשלה. אני לא חושב שיש לו היכולות הדרושות לראש ממשלה. אבל תראו את הנאום שלו השבוע בכנסת. זה בני גנץ האמיתי. סופסוף הוא אומר את מה שהוא באמת מאמין בו.
הרי הוא איש של אחדות, של מסורת, של חיבורים. כזה היה כל ימיו – מהילדות בכפר אחים, דרך השנים הרבות בצה”ל, וכלה בפעילות הציבורית מיד אחרי השחרור.
אבל אז, ביום אחד, הוא חבר משום מה ליאיר לפיד וקמפיין השנאה שלו (שמעתם אותו ואת ליברמן בכנסת השבוע? תודה רבה ה’, שהצלת אותנו משני האנשים האלה).
והנה, בהחלטה אמיצה, הוא חתך, וחזר לעצמו. יש קונה עולמו הפוליטי בשעה אחת. אתה שומע, בוגי? עוד לא מאוחר לחזור למי שאתה באמת (בעצם, אולי קצת כן. לא יודע).
אגב, שמתם לב שפתאום גנץ הרבה פחות מגמגם, מלפסס ומתבלבל? נו, ברור. ככה זה כשמדברים אמת.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’