פסק דין תקדימי ואמיץ: בית הדין הרבני בתל אביב התיר ‘ממזר’ בן 40

בפסק דין תקדימי ואמיץ, החליט בית הדין הרבני בתל אביב לשחרר מכבלי ממזרות ראש משפחה ואב לילדים – שבית הדין הרבני קבע לפני ארבעים שנה כי הוא “אסור לבוא בקהל”.

פסק הדין החדשני של אב בית הדין הרב אבירן יצחק הלוי משתרע על פני מאות עמודים ומחוזק בשמונה קבצי נימוקים של חברי בית הדין הרבני ודיינים נוספים.

סיפור המעשה: לפני ארבעים שנה הגיעו בני זוג מדרום הארץ לבית הדין הרבני ובקשו להתגרש במהירות. האישה הייתה בהריון מתקדם.

הבעל טען כי אשתו עזבה את הבית לפני זמן רב, והיא מתגוררת ומנהלת חיי משפחה עם גבר אחר באשדוד, וממנו התעברה. האישה אישרה את העובדות, וגם הגבר האחר – אבי הילד לכאורה, חתם על הצהרת אבהות על העובר, הנושא את שם משפחתו עד היום.

בית הדין הרבני ברחובות סידר מיד גט פיטורין לבני הזוג וקבע, כי הבן שיוולד הינו ממזר ואסור לבוא בקהל, ויש לרשום אותו ברשימת מעוכבי החיתון.

כעבור ארבעים שנה הגיע הבן לבית הדין הרבני בתל אביב יחד עם אימו ובעלה המקורי וביקש להתיר אותו מכבלי הממזרות, ולמחוק אותו מרשימת פסולי החיתון.

ההורים טענו כי הילד הנושא את שמו של הגבר האחר הוא בעצם ילדם המשותף. האישה אמרה כי ספרה לבית הדין שהילד אינו מבעלה כיוון שבעלה דאז הסכים לגרשה רק אם תצהיר שהילד אינו שלו, כדי שלא יהיה חייב במזונות.

השניים לא ידעו כי בכך הם אוסרים את זרעם וזרע זרעם באיסור ממזרות.

עוד טענו בני הזוג לשעבר שאחד העדים בחתונתם היה חילוני גמור ולכן יש מקום לפסול את נישואיהם הראשונים, וממילא לבטל את הממזרות. האישה הגיעה עם בדיקת פוליגרף שאישרה כי היא דוברת אמת, ואישרה כי בעת שנכנסה להריון חייתה עם בעלה.

בית הדין לא הסתפק בבדיקה זו, שמא היא מגמתית, ושלח הן את האישה והן את הבעל המקורי לבדיקת פוליגרף מטעם בית הדין. שניהם נשאלו שאלות שונות והאם אחד מעדי הקידושין לא היה שומר תורה ומצוות – ושניהם נמצאו דוברי אמת.

בשלב זה תחקרו הדיינים לעומק את האישה ואת בעלה, ובמקביל ערכו תחקיר ייסודי אודות הנישואין הראשונים. מסתבר, כי בכתובה נפלו פגמים רבים: מסדר הקידושין לא היה מוסמך; היו טעויות בפרטי הכתובה; התאריך בערב פסח לא נראה סביר; וגם העדים לא שמרו תורה ומצוות.

אב בית הדין הרב אבירן יצחק הלוי והדיינים הרב אפרים כהן, הרב יאיר בן-מנחם והרב איתן זן בר – כתבו כל אחד בנפרד פסק דין ייסודי, מנומק ומבוסס ובחנו את הנושא על היבטיו השונים על פי ההיסטוריה ההלכתית לדורותיה – החל מהרמב”ם והשולחן ערוך, וכלה בפוסקי דורנו כמו הרב יוסף שלום אלישיב, הרב ז’ולטי, הרב עובדיה יוסף, הרב שלום משאש, הרב משה פיינשטיין ואחרים.

כדי לאשש ולבסס את פסק הדין, הם ביקשו גם מארבעה דיינים וראשי כוללים לדיינות לבחון את הנושא ולכתוב מאמר הלכתי משלהם. בין השאר הם פנו לראב”ד באר שבע הרב יהודה דרעי, שכתב גם הוא פסק דין מסכם המשתרע על עשרות עמודים.

המסקנה הכללית של הדיינים הייתה לקבל את דברי האישה ובעלה, כי בתקופה האמורה הם חיו כבעל ואישה.

הדיינים התרשמו כי “האישה שבפנינו היא אישה כשרה, צנועה והגונה, שנסיבות חייה לא היו קלים ופשוטים, והשתכנענו כי לא נהגה בצורה פסולה בזמן שהייתה נשואה. מה שאמרה האישה בשעתו, שהבן אינו מבעלה, אין בו כדי לקבוע ממזרות מאחר והתורה נתנה נאמנות לאישה רק כדי להכשיר את בנה ולא לפוסלו. יש לצרף להיתר את טענת האב והאם שעד הקידושין היה פסול”.

בשורה התחתונה של פסק הדין כתבו הדיינים הרב אבירן יצחק הלוי, הרב אפרים כהן והרב יאיר בן-מנחם, והרב איתן זן בר כי “המבקש… מותר להינשא כדת משה וישראל ויש להסירו לאלתר מרשימת מעוכבי החיתון”.