1.
עונת החתונות נפתחה השבוע בקול רעש קטן. אחרי הפסקה קצרה של ימי האבלות בספירת העומר, חזרנו לקבל בווטסאפ תיעודים של חתונות קורונה קטנות ומרגשות.
קודם כול, מזל טוב לכל הזוגות החדשים. אני משתתף בשמחתכם. מעניין: הביטוי הזה, “משתתף”, מופיע בעיקר בהקשר של צער, “משתתף בצערכם”. אבל נראה לי שבנסיבות המיוחדות של הימים האלה, המון אנשים אכן משתתפים מעומק ליבם בשמחתם של אחרים. טוב, אולי זה יותר קל להם כי השמחה הזאת מהולה בקצת עצב, בעטיה של המתכונת המצומצמת שבה היא מתקיימת. וכידוע, קל יותר לרחם על השני, להשתתף בצערו, מאשר להשתתף ולשמוח באמת בשמחתו.
ויש כמובן עוד סיבה שבגללה קל לנו יותר להשתתף בשמחות שנערכות בימים אלה. אנחנו משתתפים באמת בשמחה כי אנחנו לא צריכים להשתתף באמת בשמחה. הרי בגלל הגבלות משרד הבריאות, מזמינים רק את מי שממש חייב להיות שם. יתר המעגלים הרחבים מדי, שתמיד היו מוזמנים, נשארים בבית.
הם לא נאלצים להתלבש, להתארגן, למצוא בייביסיטר, לנסוע רחוק, לתת צ’ק ולסבול את הווליום הנורא של התזמורת, והכול בגלל מה? בגלל שבעל השמחה, שבאמת לא רוצה ולא צריך אותם בשמחתו, נאלץ לשלוח הזמנה, שמא ייעלבו שלא הוזמנו. והם כמובן במאמץ רב מתייצבים באירוע.
למה? נו, ברור. כדי שבעל השמחה לא ייעלב. מין מאזן אימה אידיוטי, במחילה, שבו כולם סובלים לשווא.
2.
ברוך ה’, מדינת ישראל הולכת ויוצאת מעידן הקורונה. מדי כמה ימים מתבטלות עוד ועוד הגבלות (כמובן שחובה לשמור בדקדקנות על ההגבלות שנותרו). בגדול, החיים מתחילים לחזור למסלולם. והשאלה שכולם שואלים את עצמם היא מה ניקח איתנו מהתקופה המכוננת הזאת. בעצם, השאלה היא האם התקופה הזאת תהיה אכן מכוננת, או שהיא תחלוף מבלי להותיר חותם אמיתי?
כן, גם זאת אופציה. נכון, כל אחד מאיתנו למד בתקופה הזאת כמה דברים חדשים על עצמו, על משפחתו, על עבודתו, על עולמו הפנימי. לא נראה לי שיש מישהו שנכנס לקורונה ויוצא ממנה בדיוק אותו אדם (ולא רק מבחינת המשקל). אבל מצד שני, הטבע האנושי הוא להמשיך הלאה, לחזור לשגרה.
יש בזה, כמובן, גם צד חיובי. אני מקווה שבארצות הברית כוח החיים ינצח והשגרה תחזור. לא יהיה פשוט להתגבר, עם כל העצב הגדול שם בימים אלה, על כל כך הרבה אסונות. אבל אני חושש שבישראל, שיוצאת מהקורונה יחסית בשלום, החזרה לחיים הרגילים עלולה להיות מהירה מדי. נרצה לשכוח את התקופה הקשה הזאת ולהמשיך הלאה.
וזה חבל. כי יש כל כך הרבה דברים טובים שאפשר לקחת איתנו להמשך החיים, בכל כך הרבה תחומים. למשל התחום הזה שפתחתי בו, השמחות.
3.
רגע, שיהיה ברור. אני ממש לא מצפה שמהיום והלאה ישתתפו בכל חתונה מניין אנשים בלבד. גם לא 19. גם לא 50. גם לא 100. גם לא 200. האמת? אני בכלל לא רוצה להיכנס למספרים. כל משפחה עם הגודל שלה ועם הקרובים שלה. אני כן רוצה להיכנס למעגלים. מה שראינו בקורונה, זה שאפשר לעשות חתונה עם הרבה פחות מעגלי משתתפים, וזה לא פוגע באווירת השמחה. למעשה, זה רק עושה לה טוב, מזקק אותה.
למה? קודם כול, כי ההורים שמחים. הם לא מוטרדים מהמחשבה כמה עוד יצטרכו לעמול בשביל ההפקה הזאת, של ערב אחד יקר מאוד בחייהם. אבל מעבר לשיקול הכלכלי החשוב, אנשים שלא באמת שייכים לשמחה, למעשה רק מפריעים לה, או מדויק יותר: מפזרים אותה.
הרי בסופו של דבר השמחה מוגבלת בזמן. יש כך וכך שעות שבהן אתם, בעלי השמחה, נמצאים בה וחווים אותה. לא חבל לבזבז זמן יקר כל כך, בערב חד־פעמי בחייכם, בלקבל איחולי מזל טוב מנומסים מאנשים שלא באמת קשורים? הרי כל אורח מיותר נוסף שותה לכם את תשומת הלב על חשבון אורח לא מיותר.
זה חשבון מתמטי פשוט: שלוש שעות לחלק באלף מזל טובים שווה בלגן.
4.
האמת? אני מהאחרונים שיכולים להטיף מוסר לציבור על שמחות גדולות מדי. באופן אישי, במשך שנים לא הייתי מסוגל לערוך שמחה בלי להזמין את כל מי שחלף אי פעם על פניי. לא יודע, זה נראה לי סנובי כזה.
אבל לפני שנתיים, אחרי שורה של אירועי ענק, קצת שיניתי ראש. בבר־המצווה של הבן הבכור שלנו, לא מעט בגלל לחץ מחתן הבר־מצווה עצמו, התחלתי לצמצם בהזמנות. זה היה קשה, זה היה מאתגר, וזה היה נכון.
פתאום, כשאתה באמת נמצא רק בקרב בני משפחתך, קומץ חברים קרובים מאוד וכמה אנשים שאתה עובד איתם ביומיום, התחושה היא אחרת לגמרי. איך אמר לי חבר שראה שאני מתחיל להתברבר עם מעגלי המוזמנים? “בוא אתן לך טיפ: יש חתן לבר־מצווה הזאת. למה שלא תזמין רק אנשים שמכירים אותו?”
וואו. איזה רעיון פשוט, איך לא חשבו על זה קודם?
5.
נדמה לי שהמפתח הזה יכול לעבוד לא פחות גם אצל אנשים שמחתנים את ילדיהם. את מי מזמינים? את מי שמכיר את החתן או את הכלה.
זה פרמטר שמגדיר מדויק את מי שאכן צריך להיות בחתונה: קרובי משפחה, כמובן. חברי החתן והכלה, כמובן. שכנים קרובים מהבניין או מספסל בית הכנסת, כמובן. חברים קרובים של המחותנים – קרובים ברמה כזאת שהם מכירים את החתן או הכלה – גם הם בפנים. וטוב, גם כמה חברים מהעבודה שאולי לא מכירים את הזוג הצעיר, אבל אנחנו בקשר יומיומי איתם.
זה קצת לא אנושי, לחוות אירוע משמעותי כזה, ולא לשתף בו את האנשים שאיתם אנחנו באים במגע יום יום. וזהו. כל היתר, ויש כל כך הרבה יתר, לא צריכים להיות שם. לשמחה מה זו עושה?
נכון, אולי יהיה קומץ אנשים שייפגעו שלא הזמנתם אותם. אבל קודם כול, אם עכשיו, אחרי הקורונה, השטחת העקומה העולה של מספר המוזמנים תהפוך לנורמה, לאנשים ירדו הציפיות. הם לא ייעלבו. וחוץ מזה, על כל נעלב אחד, יהיו עשרות אנשים שיודו לכם על שחסכתם מהם ערב מיותר, מבחינתם, שבו הם מנסים להיזכר אם הם מצד החתן, מצד הכלה, או מהצד של הלא נעים.
לפעמים אני חושב על זה שאם הסיפור של קמצא ובר קמצא היה מתרחש היום, בר קמצא היה כנראה מלשין על בעל הסעודה לרומאים כנקמה על זה שהוא סינג’ר אותו לבוא.
הלוואי שאחרי הקורונה נראה יותר שמחות שמתקיימות במרחב החיים הטבעי. בעיר, בכפר, בשכונה, ברחוב, ברחבה שלפני בית הכנסת. יש משהו כה מרגש בסרטונים האלה, מכל רחבי העולם היהודי, של חתן וכלה שיוצאים אל החופה וכל הרחוב שבו הם גדלו אומר להם מזל טוב מהמרפסת.
השמחות הן חלק מהחיים עצמם. והן קורות בערי יהודה ובחוצות ירושלים, לא באולם הנוצץ באזור התעשייה המכוער, לא בגן אירועים שצריך לעמוד בפקקים בדרך אליו. אם כי נדמה לי שהפקת חתונה כזאת – להביא לרחוב קייטרינג, ציוד, וכו’ – יוצאת יקר יותר מחתונה באולם מסודר, אז טוב, נסתפק בשלב הזה בחתונה באולם, אבל בהרכב המדויק.
6.
ולסיום, משהו אליכם, החתנים והכלות היקרים של הימים הלא פשוטים האלה. הלב יוצא אליכם. לא ככה דמיינתם את האירוע המרגש בחייכם. אני מאחל לכם שהשמחה הנדירה שיש בחתונות הקורונה האלה, שחוט של חסד משוך עליהן, תפצה אתכם על עוגמת הנפש.
אם זה מנחם אתכם, אז את החתונה שלכם – יזכרו עוד שנים. לא בגלל בר הקינוחים או סידורי הפרחים, אלא בגלל שהיא הייתה משהו מיוחד, עם מסירות נפש מיוחדת, להקים בית חדש בישראל. הרי יכולתם בעצם לדחות את החתונה עד יעבור זעם.
וחוץ מזה, עם כל הכבוד, מה שחשוב הרבה יותר מהערב המרגש בחייכם – זה חייכם עצמם. והם לא מושפעים ישירות מהצלחת ההפקה של החתונה שלכם. בטח לא ממספר המשתתפים בה. אז נברך אתכם שמי ששימח את יצוריו בחתונתם בגן העדן מקדם (זאת הייתה החתונה הראשונה בהיסטוריה והקטנה בהיסטוריה!) ישמח גם אתכם, רעים אהובים.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’