קמתי הבוקר שלו ורגוע, שלם לחלוטין עם ההחלטה שלנו לא להיכנס לממשלת נתניהו, וללכת בראש מורם לאופוזיציה.
נתניהו רצה אותנו קטנים, חלשים ולא משפיעים. נתניהו רוצה שקט, שאף אחד לא יאתגר אותו וישמור עליו בימין. צריך להודות על האמת, אף פעם לא היה לו קל איתנו. לא קל לו עם מפלגה אידיאולוגית עיקשת שמחויבת לדרך ולערכים, ולא מוכנה ליישר קו עם סטיה מהם, גם ודווקא כשהיא חלק מהקואליציה.
לא קל לו כשאנחנו מזכירים לו למה זה רע לשחרר מחבלים, להשאיר כאן את המסתננים, להיכנע לגחמות האקטיביזם השיפוטי הפוסט-מודרני, להכיר בזכותה של מדינה ערבית על רוב השטח של יהודה ושומרון בכסות של החלת ריבונות צולעת על חלק קטן מהשטח, ועוד ועוד.
אני חושש מאוד שנתניהו, שמבין שאלו ימיו האחרונים בראשות הממשלה, יבקש להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שחתם על “הסכם היסטורי” ו”עיצב את גבולות הקבע של מדינת ישראל”. הרכב הממשלה הנוכחי שהוא בנה נוח לו מאוד כדי לעשות את זה. לכן מהרגע הראשון הוא החליט שהוא לא רוצה אותנו שם. הוא לא ניהל איתנו משא ומתן אפילו למראית עין. לא קיים ולו פגישת משא ומתן אחת. הסתפק בכמה טלפונים בשביל הפרוטוקול ושלח לנו הצעות מגוחכות דרך התקשורת.
עכשיו אני רוצה להסביר לכם על מה התעקשנו, ובשביל זה אתם צריכים להבין איך עובדת המערכת הפוליטית. בפוליטיקה יש מעט מאוד חברויות. זה מגרש של כח ואינטרסים. זה לא נעים אבל זאת האמת. אם אתה מחזיק במנופים וב”נכסים” שחשובים לשותפים אחרים בקואליציה יש לך יכולת לשאת ולתת איתם, להשפיע ולהביא הישגים. אם אין לך במה “לסחור” אתה הופך מהר מאוד לאסקופה נדרסת.
ניקח את תיק התחבורה, למשל. זה תיק שיש בו מרכיבים חשובים מאוד כמעט לכל שרי הממשלה והציבורים בישראל. ואם הם צריכים אותי הם גם צריכים להתחשב בדעותיי ובקשותיי בתחומי המשרדים שלהם. זה תיק שיש לו המון כח מול ראשי רשויות וממילא יכולת לדאוג לצרכים של הציבור שלנו מולם.
כשדרעי מרים טלפון לראש רשות ודורש ממנו לקחת את המבנה של הגן מהגרעין התורני ולתת אותו לרשת ‘אל המעיין’, לראש הרשות קשה מאוד לסרב. הוא צריך את שר הפנים על כל צעד ושעל. אבל גם את משרד התחבורה הוא צריך בעשרות ומאות מליונים, אז הוא יחשוב פעמיים ובדרך כלל ימצא את הדרך להסתדר.
זה תיק שיש לו אינטרסים של עשרות מיליארדי שקלים בשנה מול משרד האוצר. אז כשאצטרך כסף לחינוך הדתי, הישיבות, הגרעינים או ההתיישבות, יהיה בהחלט על מה לדבר. עם תיק לענייני כלום ושום דבר, שאין בו תקציב ואין בו סמכויות ואף אחד לא צריך ממנו כלום, אין לנו שום מנוף ושום יכולת השפעה.
תיק החינוך הוא אחד החשובים שיש. גם מצד עצמו וגם מצד הנכסים והאינטרסים חשובים שיש בו לשותפים האחרים. לכן הוא בהחלט יכול לשמש מנוף לדברים שמעבר לו. אבל, וזה אבל גדול, אנחנו הולכים לכמה שנות תקציב קשות מאוד של קיצוצים בבשר החי.
במשרד החינוך הרוב המוחלט של התקציב קשיח. אי אפשר לגעת בו – משכורות מורים וכו. נשארת מעט מאוד גמישות בשוליים. אבל כשמקצצים – מקצצים בשוליים האלה. ואז השר נשאר בלי יכולת עשיה והשפעה וממילא גם בלי יכולת לתת שום דבר לאחרים ולקבל בתמורה. זה משהו שמורכב מהמון פרטים ולכן קשה להסביר אותו למי שלא מבין בפוליטיקה. אבל פוליטיקה היא מקצוע. אתם חייבים לסמוך עלינו שאנחנו מבינים במקצוע הזה ומקבלים את ההחלטות הנכונות.
אין שום סתירה בין עיסוק בנושאים ובתפקידים לאומיים לבין דאגה לצרכי הציונות הדתית. הציונות הדתית היא המגזר הכי כללי שיש. דאגה למפעלותיה החשובים היא דאגה לעם ישראל. ותפקידים לאומיים, מעבר לחשיבותם מצד עצמם, הם מנוף גדול לדאגה לצרכי הציבור.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה החשובה הבאה: כששני שותפים רוצים להמשיך את השותפות ביניהם כל אחד מתאמץ מאוד שהשותף השני ירגיש טוב בשותפות וירצה גם הוא לשמר אותה. יש לפעמים ניגודי אינטרסים, וויכוחים, וצריך להתפשר ולהסתדר, אבל יש רצון בסיסי ונכונות להתאמץ כדי לרצות את השותף.
את השותפות עם החרדים ביבי מאוד רוצה לשמר. לכן חשוב היה לו שהם יהיו מרוצים כבר מהרגע הראשון והוא נתן להם את כל מה שהם ביקשו במשא ומתן (את השקרים שלו בסרטון על מעט ה”שרים” שהוא נתן להם מול הרבה ה”תפקידים” שאנחנו דרשנו כבר חשפנו אז חבל להאריך…). העמדה הנפשית שלו כלפיהם תישאר כך לכל אורך הקדנציה ממילא הוא ירצה שהם יהיו מרוצים, יתחשב בדעתם וישתדל למלא את מבוקשם גם בהמשך. הם יקבלו את כל מה שהם רוצים בדיוני התקציב, ועוד.
איתנו, לעומת זאת, הוא ממש לא רצה לשמר את השותפות. לכן לא היה חשוב לו שנהיה מרוצים עכשיו, ואם היינו נכנסים לא היה חשוב לו שנהיה מרוצים גם בהמשך הדרך. כשהעמדה שלנו כלפינו היא “נתתי לכם הצעה נדיבה, רוצים – תיקחו, לא רוצים – תברחו”, זה מה שהוא יגיד לנו בכל נושא שבו נבקש לפעול ולהשפיע. לא טוב לכם – לכו. הוא לא היה סופר אותנו בדיוני התקציב (אז לא היה לנו כסף במשרד החינוך…), לא היה משתף אותנו בהיערכות להחלת הריבונות, ועוד ועוד.
היינו נשארים גורם סטטיסטי בממשלה שלו, נושאים בעל כורחנו באחריות לדברים רעים רבים שהיא תעשה, מעצם הרכבה, וסופגים מכם על כך ביקורת רבה, בשעה שאין לנו שום יכולת להשפיע על המהלכים האלה, לטוב או לרע. הציפיות שלכם מאיתנו היו מרקיעות שחקים, כי אנחנו הרי בקואליציה, בשעה שלא היו לנו כלים כדי לעמוד בהן ולהביא לכם את ההישגים שהתחייבנו להם. זו מציאות פוליטית בלתי אפשרית. פשוט התאבדות. ויש לנו אחריות על הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית ועל שימור הכח שלה, ולכך לא יכולנו להסכים.
הזלזול של נתניהו בציונות הדתית, ברבניה ומצביעיה, פשוט מדהים. רוצים הוכחה? כשהרב רפי החליט לערוק מאתנו והחל לנהל אתמול משא ומתן על כניסה עצמאית לממשלת נתניהו, הערכנו שנתניהו יתן לו תפקיד בכיר. אולי אפילו את תיק החינוך. חשבנו שנתניהו ירצה לצאת בסדר מול הציונות הדתית וישתמש ברב רפי כדי להראות שהיא חשובה לו וממשיכה להיות שותפה שלו גם אם אנחנו בחוץ.
אבל נתניהו כל כך לא סופר את הציונות הדתית שהוא הזחיל את הרב רפי כל הלילה וממשיך גם עכשיו להשפיל אותו בהצעה לאיזה תיק שקר לענייני כלום ושום דבר (אל תתרשמו משם מפוצץ של משרד שאין מאחוריו כלום…). אפילו להיראות כלפי חוץ כמי שמעריך את הציונות הדתית ואת השותפות ארוכת השנים שלו איתה הוא לא מנסה.
ומי שמפנה עורף כך לשותפיו, מפנה עורף גם לערכיו. נתניהו מכר בשביל שרידותו האישית את כל הערכים החשובים לימין. הפקיר את הביטחון, ההתיישבות, ומניעת ההשתלטות של הערבים על שטחי סי בידיו של גנץ (ביקשנו וועדת שרים שתהיה אחראית על תשובות המדינה לבג”ץ בנושא ההתיישבות ושטחי סי ונתניהו סרב), את המשפטים בידיו של ניסן קורן (ביקשנו את וועדת חוקה – ה”שיבר” של משרד המשפטים – כדי לאזן את זה ולנסות למנוע כמה מהנזקים של ניסן קורן, אבל נתניהו מכר את התפקיד הזה לחרדים, שלא באמת יש להם אג’נדה בעניין), את הטיפול בבדווים בנגב הוא הפקיר למפקדי הארגזים של עמיר פרץ (ביקשנו את האחריות על היחידה הארצית לפיקוח על הבניה כדי לשים יד על ההגה של פרץ ולמנוע ממנו לאפשר לבדווים להמשיך לשדוד את אדמות הנגב, אבל נתניהו סרב כמובן), ועוד ועוד.
לא יכולנו להרשות לעצמנו לשבת בממשלה כזו בלי שיש לנו יכולת להשפיע על דרכה ובלי שיש לנו יכולת לפעול ולעשות טוב. באנו לפוליטיקה כדי לעבוד ולא כדי לשבת על הכיסא.
הניסיון של נתניהו להפוך את זה ל”כיסאולוגיה” הוא פשוט מגוחך. במשרד לענייני כלום ושום דבר, כמו שהוא הציע לנו, יש את אותה הלשכה, אותו הרכב, אותו הנהג ואותו התואר כמו במשרדים שדרשנו. אם היינו מחפשים את הכבוד המדומה הזה היינו לוקחים את ההצעה הזו בשתי ידיים. אבל אנחנו מחפשים עבודה קשה, עשיה והשפעה. ואת זה הוא לא רצה לתת לנו בשום אופן. שלא נפריע לו חלילה להמשיך לשמור על שרידותו האישית בכל מחיר.
קיבלנו גיבוי מלא למהלך מרוב גדולי רבנים הציונות הדתית. שיתפתי אותם בדילמות לכל אורך הדרך וקיבלתי את ברכתם בכתב ובעל פה לעמידה על העקרונות והערכים שלנו.
נציב באופוזיציה חלופה ערכית ונאמנת, נזכיר לליכודניקים את מחויבותם לארץ ישראל השלמה ולמאבק נחוש באוייב. נציב בפני החרדים מראה בכל הנוגע לחיזוק זהותה היהודית של המדינה, בתורה, בשבת, בכשרות, בגיורים, ועוד ועוד.
ונשקיע בעזרת השם הרבה מאוד בלבנות מחדש את המפלגה הציונית הדתית. להחזיר את גאוות היחידה ותחושת השייכות. נבנה מפלגה אחת, גדולה ומאוחדת, שתהיו גאים בה ותרצו להיות חלק ממנה. נסתובב בערים ובישובים, נפיץ את בשורת התורה הגואלת של הציונות הדתית, ונחבר אליה עוד ועוד חלקים מעם ישראל.
ומילה אחת אישית לסיום. מבחינה אישית אני שמח שאני נפרד מהתפקיד ומהשררה. השנה האחרונה במשרד התחבורה היתה חוויה מדהימה ומרתקת (עוד יגיע זמן סיכום…), אבל דווקא בכך טמונה סכנה, שלא מעט פוליטיקאים נופלים בה, שהאהבה לתפקיד וליכולת העשיה תגבר על הנאמנות לערכים ולדרך. הבוקר אני מוכיח לעצמי שהדרך חשובה מהתפקיד, מבטיח לעצמי שלעולם לא אצמד עם דבק לכיסא ואתרץ זאת בק”ן טעמים.
יש לנו אמת גדולה, נעבוד קשה כדי להגשים אותה, ובעזרת השם היא תנצח.