התלישות של בני הנוער: אז איך מחברים את הצעירים אל התורה?

במסורת ישראל מאופיין ל”ג בעומר כיום של תגבור החינוך היהודי. במזרח אירופה נהגו המלמדים לצאת ביום הזה עם תלמידיהם אל השדות, לשחק בחץ וקשת ולהשריש בליבם את ערכי היהדות.

בימינו נערכות ביום הזה ברחבי הארץ והעולם, בשנים כתיקונן, תהלוכות הילדים, המפגינות את אחדות העם ואת אהבת המסורת היהודית.

רבים תוהים מה קרה לחיבור של הדור הצעיר למורשת אבותיו. דור המייסדים של המדינה הביא עימו אהבה גדולה לתנ”ך. הילדים נקראו בשמות תנ”כיים. שמות הערים והיישובים נשאבו מהתנ”ך. הייתה אפילו מגמה להתחבר ישירות אל ימי התנ”ך, מתוך דילוג על התקופה שבתווך. והנה כל זה נגוז ונעלם, והדור הצעיר אינו מרגיש קִרבה ואהבה לתנ”ך.

בקרב הצעירים ניכרת גם אדישות לתולדות עמנו. לכאורה אך טבעי שבני-אדם ירצו לדעת מי הם ומאין באו. במדינות אחרות יש התעניינות רבה בהיסטוריה של העם ובתולדות האומה.

ואילו אנו, בני העם העתיק ביותר בעולם, שההיסטוריה שלו היא העשירה והמרתקת ביותר – פתאום ילדינו אינם מוצאים בה עניין?!

צריך נשמה

שורש הבעיה הוא, שהוציאו מהתנ”ך ומדברי ימי ישראל את הרוח והנשמה. נשאר רק הגוף, וגוף בלי נשמה הוא חסר חיים ומשעמם. כל עם מתעניין בשורשיו משום שהוא סופג עם לידתו אהבת מולדת, גאוות עם וזיקה למסורת האומה.

כאן עושים בדיוק את ההפך – את אהבת המולדת מכנים בלעג ‘לאומנות’, אהבת העם הייתה ל’גזענות’, ואת המסורת גודעים בסכין חד, מחשש ל’הדתה’ רחמנא ליצלן. מנסים לגדל דור צעיר בלי שורשים, ואחר-כך תמהים על הניכור.

התלישות של הנוער נידונה בכמה וכמה פורומים, ולא אחת עלתה הטענה שהאשם במורים, האמורים ללמד את החומר ולטעת בלב הילדים אהבה למורשת. מסקנה כזאת היא בבחינת חיפוש המטבע תחת הפנס, ולא במקום שאבד.

ראשית, לרוב המורים אין הידע הדרוש להנחלת המורשת. גם הם גדלו והתחנכו במערכת שהתנתקה משורשיה. אך הבעיה איננה רק חוסר ידע. יש כאן דבר עמוק יותר – רוב המורים אינם יכולים לחבב את הנושא על התלמידים.

מורה מוצלח אינו מי שיודע לדקלם חומר, אלא מי שיודע להקנותו בחיוּת ובהתלהבות ולסחוף את התלמידים. כדי ללמד יהדות לא דיי לעבור קורסים, אלא צריך לאהוב אותה ולחוות את פעימות ליבה. רק מורים שהחיבור למסורת הוא חלק מחייהם מסוגלים להקנותה כחוויה לבני הדור הצעיר.

יהדות כחוויה

כל מי שישב בשולחן שבת, שבו נוכחים ילדים המקבלים חינוך יהודי שורשי, רואה איך הם חיים את פרשת השבוע. הם מספרים עליה בהתלהבות ונהנים לשמוע אִמרה טובה או פירוש נאה.

אין הם לומדים אותה כטקסט ארכאי שצריך ‘לנתח’ אותו בהשוואה לתרבויות אחרות, אלא כחוויה אמיתית שאיתה חיים ביום-יום.

בל”ג בעומר, לצד המדורה והתפודים המפוחמים, צריך להדליק בלב הילדים את מדורת האהבה למסורת היהודית, ולחבר אותם לשורשים הרוחניים שמהם שאב העם היהודי את כוחו ועוצמתו לאורך כל הדורות.