בין ‘ביחד’ חילוני ל’ביחד’ אמוני

מן הראוי לשאול עצמנו היכן שוכן הלב היהודי. באומרי ”לב” כוונתי אל הנקודה שסביבה מתאחד עם ישראל. שאלת הלב היהודי – הגורם המאחד, הפכה לאחת מן השאלות היסודיות ביותר במאה השנים האחרונות וביותר אחרי השואה והיא שצצה ועולה תדיר ובפרט בכל עת של משבר. האם לבנו היהודי נמצא בבית המדרש או שמא הנקודה המאחדת נמצאת יותר במקומות אחרים.

בימים עברו היווה בית המקדש את לב לבו של עם ישראל, הוא שהיווה את ”רוח אפינו” ובכוחו היה לאחד את העם היהודי. לאחר חורבן בית הראשון פחת באופן ניכר כוח המקדש לאחד את העם. כידוע את בית מקדשנו השני החריבה שנאת חינם, עדות להעדר האחדות. תוך כדי בית שני וביותר לאחר חורבנו התורה היא שהפכה להיות הציר המרכזי המאחד את האומה. ”משחרב בית המקדש אין לו לקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה”, היינו שבעקבות החורבן ובשל הגלות הלך והתעצם מקומם של בתי מדרשות והם שהפכו ללב של האומה הישראלית. התורה שבעל פה היא שהפכה הציר המאחד ולכל אורך הגלות המשברים שמהם סבל עם ישראל נגעו ברובם בשאלה עד כמה התורה היא הלב.

לב חדש ברא לי אלוקים?

שלא כבימים עברו שבהם לא היה לב אחר לעם ישראל במאה ויותר השנים האחרונות נפל דבר ודברים השתנו. חלק מן העם היהודי החל לבקש לעצמו לב חדש. חלקם טוענים שלא התורה ולא ההלכה הם שמהווים את הציר המאחד. ההתחדשות הלאומית וישוב ארץ ישראל סיפקו לב חדש לאומה, עד שכיום עבור רבים תורה ושמירת מצוות אינם מציינים את הלב, אולי את גוף, אבל בוודאי שלא את הגורם המאחד.

המאבק על לבו של העם היהודי הביא למחלוקת מרה בין חלקי העם, החרדי מחד והדתי לאומי והחילוני מאידך. בחיצוניות הדברים נסובה המחלוקת סביב ”אידיאות”, או מה שקוראים ”השקפות”, כאשר בפנימיות עיקרה נוגע לעצם הלב. יש הטוענים שהיות והתורה לא תהיה מוחלפת הרי שהיא לבדה נועדה להיות הגורם המאחד את העם. לעומתם יש הטוענים שהגם שהתורה שניתנה בסיני מחייבת, עדיין נכון להיום אין בכוחה להוות לב לעם ויש שאף הרחיקו לטעון ששוב אין התורה רלוונטית.

את הטענה שאין התורה רלוונטית אנו שוללים מכל וכל, היות ועצם קיומנו תלוי בה וכמאמר רבי סעדיה ”אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”. אבל למרות שעצם קיומנו והווייתנו תלויים בתורה, עדיין ראוי לשים לב לעובדה שהלב היהודי אינו יונק היום מבית המדרש. משה אמת ותורתו אמת מהווים יותר את הגוף או שמא נאמר את הלב שבאתכסיא ופחות את הלב שבאתגליא.

הדברים באים לידי ביטוי במלחמה המתרחשת כעת. שלא כבמלחמת ”לבנון השנייה” שהתאפיינה בריבוי מחלוקות ואיש קם באחיו, זו האחרונה ניכרת מאוד באחדותה. חטיפת שלושת הנערים עוררה הזדהות עצומה עמם ועם הוריהם והביאה לאחדות בלתי שכיחה. המלחמה שפרצה בהמשך, האהדה אל הלוחמים – המכונים באהבה ”הילדים שלנו”, הפצועים הרבים ולוויות החיילים הם אלו שבכוחם לחבר את עם ישראל באופן מיוחד. את החיילים הבודדים ‘שון כרמלי’ ו’מקס שטיינברג’ באו ללוות עשרות אלפים, נתגלה כיצד דווקא לווייתו של חייל אלמוני היא שבכוחה להניע לבבות של עשרות אלפים. רבבות באים לבקר בבתי חולים, ליבם מלא אהבה ותודה. המלחמה ככלל עוררה הזדהות רגשית עמוקה שכוחה רב בהסרת המחיצות שבין אנשים ובין חלקי העם השונים.

רצון פשוט להתכנס יחד

אלא שלא תודה והכרת טובה בלבד יש כאן. מאחורי כל אלו עומדת נקודה מהותית והיא זו שבכוחה להניע עם רב אל הלוויות וביקור הפצועים, לחלק מתנות ואוכל, לבכות להתרגש ולהתאבל מרה ואם תרצו אף לצפות ולהאזין שעות לחדשות. בלבי אני חש שהמניע לתנועה לבבית גדולה זו הוא רצונם של ההמונים להיות יחד. במילים פשוטות, ההמונים מבקשים את הלב, היינו את אותו היחד היקר שאחריו תרים הבריות מאז ימות עולם.

יותר מאשר אידיאל, דווקא הכינוס והצוותא הם שעומדים מאחורי תנועות גדולות המניעות המונים. אומנם בני אדם זקוקים זה לזה, אלא שיש כאן דבר נוסף והוא הרצון להתכנס לגוף אחד. רק שברוב תנועות ההמונים מתקיים מאמרם ז”ל ”כינוס לרשעים, רע להם ורע לעולם”, כינוסם מסתיים באסון המתבטא ביצירת כוח הרסני. במקום לבקש את היחד כשלעצמו ממירים הבריות את היחד לכוח ודבקים בכוחניות המתלווה אל הכוח.

קיימת גם צורת כינוס שאינה מיועדת לייצר כוח, כאשר כאן הכוח אינו מהווה את המטרה כשלעצמה אלא לכל היותר מתקיים כפועל יוצא.  פעמים שכינוסם של הבריות באמת מכוון לסילוק הפירוד ולהסרת המחיצות שבינם, מיועד ליצור מערכת קיומית נעלה יותר. מערכת זו נקראת ”יחד”, כיחד מן הסוג המציף בעיקר רחמים הדדיים. ניתן לחזות כיצד לפתע נפתחו הלבבות והחלנו מרחמים האחד על השני וזאת מבלי שהכינוס ישמש אך את המקור ליצירת כוח, התגלה הרצון להיות יחד.

היחד החדש של החילוני

כבעל תשובה הנני מעיד על תחושות עמוקות של קדושה שלהן זכיתי, החל מעצם החזרה בתשובה דרך לימוד התורה. מאמונה בחג הפסח ושמחה יתרה בחג הסוכות, דרך כמיהה פנימית אל השי”ת בעשרת ימי תשובה וכלה בלב אוהב המכיר טובה על קרבה העולה מנעילה של יום הכיפורים.

ועדיין חייב אני להודות שלכדי תחושה של כלל ישראל ”יחד” לא באתי. כל אלו התחושות, נעלות ככל שיהיו, נותרו כתחושות פרטיות. רצוני לומר שבחיי התורה והמצוות שלי אין כדי לעורר צוותא כולל ורחב המסיר מחיצות ובוודאי לא את סוג היחד המתעורר לנוכח המלחמה והשכול הפוקדים את העם.

חשוב לי לציין שהחוויה הדתית דהיום מתגבשת יותר כחוויה פרטית והרבה פחות כחוויה היוצרת לב משותף המאחד את כלל ישראל.

בירורו של הלב מתקיים גם בעולם החילוני, משנה לשנה ניתן להבחין יותר כיצד לעומת רפיסות המנגל של יום העצמאות מתגבר ומתעצם כוחו של ”יום הזיכרון” כציר תוכני שבכוחו לאחד את העם.

הלב היהודי אינו חדל מלבקש אחר גילויו ולכן שוב אין השאלה ”מדוע החרדים אינם מתגייסים לצבא”. כעת השאלה גדולה ומהותית לאין ערוך והיא מהו כוחם בלהציב את היחד, את היחד המכונן כלל ישראל.

אין כוונתי לשאול מדוע אין החרדים תורמים את ליטרת הדם שלהם לסך הכולל של השכול, אלא לשאול מדוע איננו כנים לנוכח אי יכולתנו להציב ”יחד”? כיצד זה ציבור שלם שהתורה היא ליבו נתקע מאחורי החומות והמחיצות שבנה לעצמו, נותר מבלי לב.

כיצד זה איננו חלק מן היחד שמכונן השכול, וביותר מדוע איננו מבינים שהיחד הוא לב ליבה של האומה הישראלית. הכיצד זה שאיננו נשמעים להמיית לבנו היהודי הכמה לכנוס תוך היחד המתגבש בעם ישראל.

לפני מספר שנים עת שהייתי נוסע יום יום באוטובוס הופתעתי לגלות שרבים מן הנוסעים החילונים קוראים תהילים או תיקון הכללי. מי שמעמיק להתבונן בשינויים האמונים שעוברים על החברה הישראלית חש שהולך ומתגבש מהלך אמוני חדש.

כוחות החיים היהודים מבקשים לפרוץ, שוב לא ניתן שלא להבחין כיצד שיח אמוני חדש חודר לתוך ההוויה הישראלית. האמונה בקב”ה משתנה, באופן שהופכת נוחה וטבעית יותר, קשורה ואף קשובה יותר לחיים עצמם ולמאורעות המתרחשים. המפגש האנושי שבין חיילים דתיים וחילוניים מייצר קרבה טבעית בין הדתי והחילוני וממילא גם מפגיש את החילוני עם השי”ת. לשני הצדדים נדרש מפגש אנושי בלי מחיצות, מפגש שאותו הצבא לדוגמא מייצר בשפע.

ניכר מאוד שאף לומדי התורה חפצים להפגיש את תורתם ואמונתם עם החיים כפי שהם נחיים בהוויה הישראלית. אף הם מכירים בעובדה שמעגלי היחד של העם היושב בציון סובבים יותר סביב העניין הקיומי המכונה צבא וביותר סביב לשכול המתלווה אליו ופחות סביב לבית המדרש. אף הם כמהים ליחד הזה.

• אהרן שטרן הוא עורך הירחון ‘אדרבה’