על סאגת (אי) הדלקת המשואה על ידי שליחת חב”ד לנפאל, חני ליפשיץ, נראה שנאמר ונכתב כבר הכל. כמעט כל חב”דניק/ית בארץ הקודש נאלץ להתמודד עם שאלות קשות – ולעיתים אף האשמות וכעס. נדמה שמשהו בדימוי הציבורי של חב”ד נסדק.
אז מה כבר יש לי לחדש?
ובכן, מכיוון שהכל קורה בהשגחה פרטית והרי מטבע הטוב להיטיב, כנראה שיש גם ברכה בכל זה, בירור כלשהו שצריך היה להיעשות. אולי ניתנה ההזדמנות לומר דברים שהיו צריכים להיאמר לפני כן ולא נאמרו בכדי למנוע מחלוקות ועימותים.
הבעיה היא שלעיתים ההימנעות רק מחריפה את הבעיה וכשהיא בכל זאת מתגלה (כי ככה זה קורה בדרך כלל) הפיצוץ בלתי נמנע. הרי כל כך הרבה פעמים אנו נוטים לטשטש גבולות, לעגל פינות כי “למה להרוס? הכל הולך כל כך יפה!” אבל אחר כך משלמים בריבית דריבית.
ישראלים רבים רואים בחב”ד את הפנים היפות של הדת. יהדות עם חיוך. הם לא טועים: ליובאוויטש היא תנועה של ליובא – אהבה. אלא שיחד עם האהבה והקירוב, יש בחב”ד תוקף גדול בכל הנוגע לתורה ולהלכה.
הרבי הורה לקרב את הבריות לתורה ולא את התורה לבריות, כלומר – אי אפשר לשנות את התורה או לעגל בה פינות כדי שיהיה לנו נוח. התורה הזו לא תהיה מוחלפת. להרבה אנשים זה לא מסתדר, ואולי גם לחב”ד לא תמיד נעים להבהיר כל מיני נושאים שעלולים לעורר ויכוחים ומחלוקות וכביכול לפגוע בפעילותה.
זה נכון שלעיתים אין טעם לומר דברים שאינם נשמעים, אבל בגדול אנשים אוהבים לשמוע את האמת. חוסר הבהירות יוצר בלבול וטשטוש. הצורך להתקבל ולהיות אהוד הוא צורך אנושי מאד, אבל הוא לא יכול לבוא במחיר של ויתור על ערכים ועל אמירת האמת.
הרי סוף האמת לנצח ומי שלא יבהיר אותה, ייתפס כשקרן.
ומהי האמת?
•
תנועת חב”ד היא תנועה חרדית מאוד בכל הנוגע להקפדה והידור במצוות. זהו הכלל. יחד עם זאת, בתוך חב”ד יש גם המון מקום לביטוי אישי ואינדיבידואלי של הפרט. בשונה מחלקים אחרים בחברה החרדית, בבתי הספר של חב”ד לומדים ספרדים ואשכנזים, חרדים ומסורתיים, בעלי תשובה וחסידים מבית. כוום! אין הפרדה ואין העדפה.
האיזון העדין הזה, בין האישי לכללי, בין החופש של הפרט להשתייכות לכלל, חשוב שיישמר. גם בהלכה יש הבדל בין מה שאדם עושה בפרהסיה לבין מה שהוא עושה בחדרי חדרים. הפרהסיה משפיעה על הכלל. בהוראות הרבי היו הוראות לכלל והוראות ליחידים. מקובל וידוע בעדת החסידים כי אי אפשר ללמוד הוראה כללית מהוראה שהרבי נתן לאדם יחיד בעניין פרטי.
בעניין הדלקת המשואה, התנגשו שני התחומים, הכללי והפרטי. חני ליפשיץ היא אישיות מיוחדת, צבעונית ויצירתית. הביטוי האישי שלה ניכר בכל תחומי פעילותה: בשליחות, בכתיבה, במשחק, בהופעה.
יש לא מעט קהילות בחברה החרדית שלא מקבלות אינדיבידואליות כזו. בחב”ד יש לזה מקום ובמה כאשר מדובר בביטוי אישי, אבל כאשר מדובר בייצוג של התנועה, בייצוג של שליחי חב”ד באשר הם – העניין שונה. אם אדם הוא נציג רשמי, הוא אינו יכול לעשות דין לעצמו.
חני ליפשיץ היקרה, שליחה מסורה, הוזמנה להדליק משואה בשל היותה שליחת חב”ד, שליחה של הרבי מליובאוויטש. כאן כבר יש מחויבות גדולה יותר לרשמיות, ליישור הקו, לייצוג של התנועה כולה. לייצוג של הרבי שהוא איש של תורה ברמ”ח ושס”ה.
אז מה הבעיה בעצם? מה יש בטקס הזה שלא מאפשר לנציג רשמי של התנועה לקחת בו חלק?
צריך להישיר מבט ולומר את האמת: טקס יום העצמאות הוא מרהיב ולעיתים מרגש, אך אלמנטים רבים מאד בתוכו מנוגדים לרוח התורה וההלכה. על מה הכעס? מה מפתיע בקושי של תנועה אורתודוקסית למהדרין להשתתף בטקס שהקשר בינו ובין ההלכה מקרי בלבד? זו אינה אמירה כנגד אף יהודי אלא כנגד הרוח של העניין שהיא, במחילה , יותר גויית מיהודית.
על פי תורת חסידות חב”ד, הנשמה היהודית, חלק אלוקי הנמצא בכל יהודי, צריכה להתגלות ולפעול בעולם. מדובר בעניין פנימי ועמוק. הרי הרבי לימד להביט על כל יהודי לא מחיצוניות אלא מפנימיות, כי נשמתו, החלק העמוק והפנימי שלו, יהודי לנצח.
ובכן, בטקס הזה, לצערנו, יש המון חיצוניות, המון שואו ובידור ופחות מדי פנימיות, פחות מדי אמונה וענווה. חסרה שם הנוכחות האלוקית ומרכזיותה בסיפור של העם הזה.
כן, נעשו לנו ניסים גדולים ומופלאים. אז איך זה שהעיקר חסר מן הספר? איך זה שיהודים אינם מודים על הנס, אלא רק טופחים לעצמם על השכם? נכון, זה מקומם רבים. זו אינה אמירה קלה אבל היא אמיתית. חב”ד היא תנועה מאירת פנים, מחבקת, אבל היא לא אמורה לרצות אף אחד. היא פועלת מכוח שליחות ואמת אלוקית, מכוח התורה והיהדות. לא הכל חייב למצוא חן בעיני הציבור.
הרבנים הורו לחני שלא להשתתף בטקס כי חב”ד אינה מזוהה עם הרבה אלמנטים המיוצגים בטקס. עם היהודים היקרים, הפרטים האינדיבידואלים שלוקחים בו חלק – ודאי, אך עם הרבה מהמסרים, הישירים והסמויים – לא. פשוט לא.
•
בכלל, ממתי מחלוקות הן כל כך מפחידות? אסור לא להסכים? למה יש רק שתי אפשרויות, להסכים או לשנוא? אף אחד, לא יחיד ולא תנועה, אינם אמורים לרצות מישהו אחר.
להתחשב, לסייע, להיות רגישים – בוודאי. לרצות כדי למצוא חן? ממש לא.
כן, המציאות מורכבת. חב”ד אינה רק תנועה ‘מתוקה’ ומסבירת פנים. יש לה עקרונות ברורים. חב”ד יצאה לכם מהקווים? פתאום היא לא מתאימה לפאזל? ובכן, אז מה? חב”ד לא בודקת מי מייקר את ערכיה, מי שומר שבת וכשרות, לפני שהיא מארחת אותו בבית חב”ד, פועלת בקרב יהודי מרוקו ואירן או יוצאת לחילוץ מסוכן בהימלאיה.
זו תנועה הפועלת כפי שהיא פועלת מבחירה ואמונה עמוקה בדרך, מתוך אהבה גדולה לעם ישראל שהנחיל הרבי מליובאוויטש. אבל כל זה יונק מתורה והלכה.
כחברה, עלינו להתבגר ולהכיל מורכבות. אם חב”ד מסוגלת להסתכל אל מעבר לחיצוניות ולא לשפוט, כך גם היחס שהיא צריכה לקבל ולא זעם שנובע מזה ש”היי, בעצם אתם לא כמונו!”.
את זה, דרך אגב, למדתי מחני ליפשיץ, שתמיד נוהגת לומר כי “בקטמנדו למדתי את הדיבר ה-11: לא תשפוט. את לא יודעת מי האדם שעומד מולך, מה המסע שעבר בחייו. את פוגשת אדם לשבריר שניה מתוך מארג חיים שלם. תנסי להתחבר אליו, לתת לו משהו”.
אל תשפוט את האחר, כי לשפוט אותו זה לשים את עצמך מעליו. אל תשפטו את חני, אל תשפטו את חב”ד. אף אחד אינו מעל האחר. צריך ללמוד לחיות כאן, עם אחד, עם כל כך הרבה שוני.
•
מה מאחד ומחבר? הרצון לחיות כאן יחד בטוב. מי שרק מבקר, שופט ומתלונן, כנראה רוצה בעיקר לקטר.
כך בחרה המדינה לחגוג את הניסים שהשם עשה לנו? לא נצא נגד, לא נעליב אף אחד, אבל גם לא ניקח חלק. אנחנו אוהבים אתכם אבל איננו כאן לרצות אתכם. וגם אתם, אל תרצו אותנו. אל תגידו דברים שאינכם חושבים כי לא נעים לכם, אל תפעלו בצרה מסוימת רק כדי להתקבל. זו עבדות נצחית. תמיד תצטרכו לרצות עוד ועוד.
יש מעלות ויש פגמים בכל דבר. גם לחב”ד יש פגמים, יש מחלוקות פנימיות, יש פוליטיקה. למי אין? כשהאמת על השולחן היא תמיד מנצחת.
הרבי מליובאוויטש אמר שחב”ד דורשת פנימיות. בכדי לפעול באמת, צריך להזדהות עם העניין בפנימיות. באמת. כשמישהו מרצה מישהו אחר, הוא עושה זאת כלפי חוץ, בשביל לקבל אישור. זו קליפה, זה חיצוני. כמו שחב”ד בכל העולם נותנים באמת את כל הלב לכל אחד, כך אין אפשרות לזייף גם כאן.
כפי הנראה, חני כפרט, חשבה שההשתתפות נכונה ותקדש שם שמיים. הרבנים של התנועה חשבו אחרת.
אז למרות שהיא אדם מיוחד ומקורי, מקום עמוק מאד בנפשה הכתיב לה לבחור במה שעל פיו ניהלה את חייה עד כה, השתייכות לכלל, לקהילה, לחב”ד. בחירה כואבת אך אמיתית.
צריך לכבד את זה.