שתי צוואות: אימי זיכרונה לברכה, נלקחה ממני ברגע אחד נורא I טור

הצוואה הראשונה – כיבוד הורים:

באחת השנים היה בירושלים שלג כבד. הכבישים נחסמו. רק ברגל ניתן היה לנוע וגם זה בקושי רב. אימי התעטפה בכמה שכבות, נעזרה בשתי מטריות וצעדה לעבר השכונה בה התגורר אביה הזקן, כדי לסעוד אותו.

גם כאשר הפצירו בה אחיה לבל תלך והם יחליפו אותה במשימתה באותו היום, סירבה בתוקף כי ראתה חשיבות עליונה בקיום מצוות כיבוד אב, למרות הקושי.

הצוואה השנייה – תפילה:

אימי הרבתה להתפלל. תמיד. בבית, בבית הכנסת, בכותל המערבי ובקברי צדיקים. היא נהגה לפקוד את הכותל לתפילה בכל יום ויום. באותו יום נורא, כ”ב בחודש אב, תשס”ג, 19.8.2003 פקדה אימי את הכותל פעמיים.

בפעם השנייה היא הלכה להתפלל בכותל לכבוד התחלת לימודיי בישיבה גדולה בירושלים, אירוע שחייב לדעתה נסיעה מיוחדת לכותל כדי לומר פרקי תהילים להצלחתי.

בדרכה הביתה מהכותל, עלתה על אוטובוס בקו 2. כשהגיע האוטובוס לכיכר זוועהיל בלב השכונה החרדית, התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס והביא לרציחתם של 23 אנשים ולפציעתם של 123 בני אדם.

הייתי ברחוב סמוך ושמעתי פיצוץ נורא. חשבתי שקרתה תאונה חזקה.

בחדשות דיווחו על פיצוץ אוטובוס בקו אחר. נרגעתי. צלצלתי לאמא שלי מספר פעמים, אך היא לא ענתה. פניתי למספר בתי חולים ובכל מקום נאמר שהיא לא שם.

כשפניתי למוקד העירייה אמרו לי שאם היא לא נמצאת באף אחד מבית החולים, צריך להתכונן למשהו רע, אבל לא פרטו. מאוחר יותר בני המשפחה נסעו לאבו כביר ושם זיהו אותה באמצעות צבע הבגד שלבשה ועגיל קטן שנותר על אוזנה.

אבדתי את אמא שלי בהיותה בת 53 שנה. היא השאירה במותה בעל, חמישה ילדים ואחד עשר נכדים.

אמא לא זכתה לראות אותי לומד בישיבה. אך תפילותיה החמות עשו את שלהן. אני מאמין שבזכותן, למדתי והקמתי בית ומשפחה.

—

יואל לומד היום במסלול להסבת אקדמאים ואב לחמישה ילדים. היותו בן למשפחה נפגעת פעולות האיבה, אינה מניחה לו והוא חבר פעיל בפורום המשפחות השכולות “בוחרים בחיים”. יואל בוחר כל יום מחדש להתמקד בשמחת החיים ולומד מקצוע שכולו נתינה, חמלה ואהבת האדם.

הצוואה שאמא השאירה לי I צפו