בשנה האחרונה היינו כולנו קרבן של תכנית

1.

זה לא היה צריך להיראות ככה. זה היה צריך להיגמר אחרת. לו זה היה נורמלי, כבר מזמן היתה כאן ממשלת ימין חזקה שמשתרעת מסמוטריץ’ עד בוגי, בראשות נתניהו או בראשות יורשו של נתניהו (כי לו זה היה נורמלי לא בטוח שנתניהו היה עומד בראש הליכוד).

ואולי היתה זו ממשלה שבראשה היה עומד איש מרכז. אולי היה זה יאיר לפיד וסגנו שי פירון, הרב, הדתי. ובקואליציה שלו היו שברי ליכוד וחרדים וימינה וקצת מרכז חילוני וטיפה שמאלה, וגם זה היה נורמלי, וטבעי.

אבל לא. זה לא היה נורמלי. זה היה משוגע מהרגע שנכנס למישהו בשמאל לראש שאפשר לחזור לשלטון ולהותיר את הימין והדתיים באופוזיציה, והאמצעי לכך הוא הראש של נתניהו – זה חדל להיות נורמלי וחדל גם להיות דמוקרטי.

שש השנים האחרונות הם משהו שיילמד בעתיד בבעתה. סיפור שיתוף הפעולה המקיף בין שלל שונאי נתניהו מסיבותיהם, אלה שפוטרו או ננזפו או קידומם נבלם או סתם נקלעו לזה והפכו את זה לקריירה לבין הזדמנותניים פוליטיים בסיוע ארטילרי של התקשורת ובגיבוי מערכת המשפט – הוא סיפור מסע מטיל אימה ומזעזע שהלוואי והסתיים עם הקמת הממשלה הזו.

2.

אז קיבלנו את הממשלה הזו. שהיא גדולה ומכוערת ומעוררת אי נוחות אדירה (לא בגלל ההוצאה הכספית, שהיא זניחה. בגלל האתנניות ואוירת חלוקת השלל), אבל היא המקסימום שאפשר היה להקים במציאות המשוגעת הזו. כי התרגיל שמוצג לעיל – הצליח. הוא הצליח 3 פעמים.

קהל עצום הלך שבי אחרי הרעיונות השקריים האלה ונפל למלכודת. מה אפשר היה לעשות? הדרך היחידה למנוע בחירות, שטכנית אי אפשר היה לקיימן בגלל הקורונה (לולא זה הייתי שמח לקיים אותן), היתה זו. יש גם הרבה היגיון בכך ששני ראשי כחול לבן, גנץ ואשכנזי, שמעולם לא היו עד הסוף חלק מ”התכנית” – חוברים לביבי ונכנסים לממשלה בראשותו.

3.

המחיר העצום של ויתור על מחצית הקדנציה הוא כבד מנשוא. והוא לא צודק. ניאלץ להתנחם בחצי הכוס המלאה: פיצול כחול לבן, ליברמן בחוץ, הרשימה המשותפת בחוץ, כיפוף כחול לבן בנושא בית המשפט, ההזדמנות להחלת ריבונות.

כולי תקווה שימינה בפנים. בלי זה זה יהיה מר מאוד מאוד.

4.

אז מה חושבים לעצמם כל אלה שמדברים עכשיו על כך שחמישים ואחד אחוז מהעם רצה רק לא ביבי ומתבכיינים ומצקצקים? הרי הם, להבדיל מעדר בוחריהם האומלל, יודעים את האמת. הם הרי היו שם בחדרים, בדיונים האסטרטגיים כשנהגתה התכנית. הם מכירים אותה לפרטיה.

הם זוכרים את הניסיון של 2015 ואת כישלונו, זוכרים את הרגע שבו הוחל לדבר על כתבי החשדות ונולדה ההזדמנות הגדולה, מכירים את הגרפים, את הנתונים, הגו כל ספין וניסחו כל סלוגן. למה הם לא אומרים לעצמם: די. ניסינו. נכשל. למה הם ממשיכים להרוס כאן את החיים?

והשאלה היותר גדולה: הם הרי השיגו את מבוקשם. בעוד שנה וחצי נתניהו יעזוב את משרד ראש הממשלה. הרי זה מה שהם רצו, לא? נכון אמנם שלא הם אלה שירשו אותו אלא שותפם לשעבר גנץ, אבל אם המטרה היתה הזזת נתניהו – היא כמעט הושגה, לא?

5.

ובכן, שתי תשובות בדבר. הראשונה היא, כמובן וכידוע, שהמטרה לא היתה מעולם סילוק נתניהו. המטרה היתה תפיסת השלטון. סילוק נתניהו היה רק האמצעי, כאמור וכמדובר.

אבל יש עוד תשובה. מזעזעת הרבה יותר: הימים ימי קורונה, השעמום גדול ורוב התשובות מצויות בנטפליקס. אי שם באמצע עונה 4 של בית הנייר מתפתח דיון בין הפרופסור לפלרמו אודות נאמנותו העתידית. אתה מגלומן, אומר לו הפרופסור. אני לא יכול לסמוך עליך. נכון, מסביר לו פלרמו. אני אוהב את עצמי אבל הרבה יותר מאת עצמי – אני אוהב את התכנית. אני נאמן לתכנית.

והאמת שצריכה להיאמר היא שבשנה האחרונה עם ישראל היה קרבן של תכנית. חבורת מאצ’ואים הגתה תכנית, מצויינת, אגב, והיא התקדמה כמעט ללא דופי. שקר רדף שקר, ספין רדף ספין – והתכנית נעה. ומבחירות לבחירות הסיכוי גבר. והלהט לנצח גבר. והאדרנלין הופק בכמויות. ואיש כבר לא זכר על מה ולמה ומה התחייבנו ועם מי הולכים ולמה בעצם.

ואף אחד לא השגיח בזוטות כמו שניים-שלושה חברי כנסת שלעולם לא יילכו עם הרשימה המשותפת או יו”ר מפלגה שליבו נמצא בכלל במקום אחר. מה שעבד הוא רק: התכנית.

בריכוז אדיר בכל התקפה בנפרד ולא במשחק כולו (שורה המוקדשת בכאב לע. שלח). וזה, תודו, הרבה יותר נורא. זו לא פוליטיקה. זה ספורט.

6.

ועכשיו בג”צ. זה כבר לא פוליטיקה ולא ספורט. זה החיים שלנו. יאללה מלחמה.