והילדים צועקים: וכלביא מי יקימנו

שבוע שעבר, יום ראשון אחרי הצהריים, השעה 18:00. בתלמוד תורה של הבן שלי מקיימים מסיבת סיום חומש.

היו לי דפיקות לב כי בשבת. יום קודם לכן, בשעה 7, היתה אזעקה וחשבתי כי צריך אומץ לא מבוטל כדי לקיים כזו מסיבה כשיודעים שזו שעה חביבה על חמאס (בינתיים נוספו עוד כמה שעות חביבות).

מכל מקום, הגענו. עמדתי שם ושמעתי 40 תינוקות של בית רבן פוצחים בברכות יעקב לבניו. 40 פסוקים בעל פה. צועקים את נשמתם.

והתפרקתי.

בכיתי כמו ילדה קטנה. סוף כל  סוף יצאו דמעות (ואני בדרך כלל לא מתרגשת ממסיבות סוף שנה של הילדים).

על עם ישראל, על החיילים המתים, על הפצועים, על הטילים, על הבעלים ונשותיהם והבנים, ומי יודע מה יהיה גורל הילדים האלו שעומדים על הבמה…

ומצד שני, הרגשתי איך נקרעו השמיים, נקרעו הדינים, ואולי זו התשובה הניצחת כנגד האויבים, וזה בדיוק מה שצריך לעשות בשעה הקשה הזו של עם ישראל.

והילדים צועקים את הברכות:

גור אריה יהודה… כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו???

מי יזיז את יהודה ממקומו – אתם מבינים את הברכה של יעקב?

לצערי, נולדו מספר תשובות רלוונטיות לשאלה הרטורית הזו עם השנים.

ועד שירושלים מחליטה לזוז ממקומה ולהשיב מלחמה שערה, צריכה להיות סיבה מספיק טובה.

אבל לצד השאלה הרטורית שמקבלת עכשיו תשובה מצמררת משכנינו הרצחניים, מתגלית בברכה גם אמת גדולה וחשובה: האחדות בין השבטים.

כדי לגלות ולממש את הברכה של כל שבט ושבט הגלומה בארץ ישראל, יש להתגייס יחד כתף אל כתף, שבט למען שבט, כדי שבסוף התשובה תתגלה מעצמה.