עושים שiק בפתח גיהינום • “לאן הבאת אותי?” שואל חברי למסע. לעזה! אני עונה

יום שני, השעה 17:30.

“אתה רואה”, אומר לי חבר, צלם שעובד איתי. “היינו צריכים להישאר בשטחי הכינוס הצה”ליים. עכשיו אחרי האסון עם הפצמ”ר לא יתנו לנו להיכנס”.

האזנתי בדממה. לא היה לי הרבה מה לומר לו, אבל הצעתי לנסות לבוא איתי שוב בלילה. ננסה להיכנס, אמרתי לו. הוא התייאש מראש. “אין סיכוי”, אמר. קבוצת הוואטסאפ המחתרתית בה אנו חברים, נרתמה לשכנוע, וכולם כתבו: ‘אל תלך’, ‘אין סיכוי שתחזור’ ‘מסוכן שם’.

נותרתי על הגדר לבד. בלי נהג, בלי חבר למסע, ובעיקר – בלי תמונות מהמקום האהוב עלי במלחמה הזאת: “פתחו של גיהינום”. הכניסה של שכונת סג’עייה בעזה.

השעה 02:46. אזעקות צבע אדום מהדהדות בכל איזור המרכז. ככל הנראה אחמד, החמאסניק שאחראי על מערך הרקטות ברצועה, נרדם שוב על השלט, וירה בטעות שני טילים למרכז הארץ.

הפייסבוק התעורר לחיים. הודעתי לחברים שאני בדרך לעזה. דקות לאחר מכאן נמצא מתנדב שהכריז: הוא לא מפחד, הוא בא.

יצאנו לדרך, בשעה יותר קרובה ל-04:00 מאשר לשעת האזעקה. שעה לאחר מכן הגענו דרומה. הרדיו על גל פתוח, קשקשת בלתי פוסקת, אשדוד מתקרבת בצעדי ענק.

 כיפת ברזל, המקום האהוב על כל צלמי העיתונות. בשעות היום והשקיעה, המקום שוקק חיים. עשרות רכבי תקשורת נמצאים כאן, ממתינים לשיגור ויירוט, ובעיקר לצילום מוצלח. אנחנו נכנסים בחשש מה. רכבת חולפת על פני, המצלמה עדיין מכוונת על צילום לילה. תמונה אחת מרהיבה של רכבת שדים בדרך לדרום, ואנחנו נכנסים למתחם סוללת כיפת ברזל.

 “כיפת ברזל?  זה כיפת ברזל?!” שואל אותי בתדהמה החבר למסע. כן,אני עונה. “וזה הכל?” זה נראה לו קטן. “זה ממש כמות מועטה של טילים”, הוא אומר. בעיקר מטרידה אותו השאלה למה חלק ממארזי הטילים בצבע שחור. הסברתי לו ששמעתי בעבר מהחיילים שיש לכל טיל שיוצא טווח מסווים ליירוט. אולי זה קשור בזה, אני מנסה לומר לו. מצלם תמונה אחת יפה בעיני, וממשיכים דרומה.

 הדרך ארוכה, בלתי נגמרת. השקט השורר בשעה זו של זריחה בכבישים, רק מעצים את תחושת הלבד. אנחנו ממש לבד על הכביש. נכנסו פנימה בדרך לא דרך. “רגע אנחנו בקו האש? קראתי בכתבה הקודמת שלך על קו האש שלך”, אומר החבר. “זה קו האש?” הוא שואל בפליאה, כשהוא רואה טנק דוהר למולו. כן, מכאן הם נכנסים פנימה, אני עונה, ופיצוץ עוצמתי שמרעיד את האוויר קוטע את דברי.

“תעשה פרסה. לאן הבאת אותי???”

לעזה! אני עונה, וממתין שיתפנה הנתיב לנסיעה.

 קבוצת חיילים שזה עתה הגיעה ממרכז הארץ, יורדת מהאוטובוס. ג’יפים ממתינים להם, להכניס אותם פנימה, אל אזור הלחימה. “אתה לא מפחד?” שואל אותי החבר למסע. ואני עונה לו בשאלה: “אם החיילים לפני בלי שכפ”צים וקסדות, ממה בדיוק אני אמור לפחד?”

הוא מושך בכתפיו, ולאחר כמה דקות של שתיקה מבקש שנשוב בחזרה. אצלם כמה תמונות ואנחנו חוזרים. עניתי.

 טנקים שועטים, בדרך לשכונת סג’עייה, חולפים על פנינו, טנק אחד פורש זחל לידנו. חייליו קופצים ממנו. מיואשים, הם מביטים בטנקים השועטים קדימה. אחד החיילים מביט לעברי, רואה שאני מצלם. “לכל אחד כתוב מלמעלה מה יעשה”, הוא צועק לעברי ובקולו נימת השלמה, בידיעה שאת השעות הקרובות הוא וחבריו הולכים לבלות על הציר לסג’עייה. חבריו כבר מזמינים בקשר סיוע, לעזור להם להרכיב את הזחל בחזרה.

 עוד טנק ונגמ”ש חולפים על פנינו. הפצצות חיל האוויר נשמעות היטב באוויר הצח של הבוקר. סג’עייה מרקדת ככלה ביום חופתה, וחברי לידי מרקד כחתן ביום חופתו. שוב ושוב הוא מבקש: “תעשה פרסה, אני חושב שאסור להיות כאן”. אני מקשיב. ממשיך לראות מה יעשו החיילים.

 הדקות נוקפות. הדרך עדיין חסומה בג’יפים, עליהם עולים חיילי המילואים שהגיעו, וטנק נוסף מגיע עם צוות שהרגע התעורר. מתחילים בסיוע להרים את הזחל על הטנק, גרירות, קשירות, ימינה, שמאלה, זועקים החיילים מהקרקע, יופי אתה ממש מול, ונפנופי הידיים ניכרים גם מהמרחק בו אני נמצא.

התפללתי שיצליחו לעשות זאת מהר, והתקדמתי לעבר השכונה המדוברת כל-כך בימים האחרונים.

 למי שלא יודע או רוצה הסבר קצרצר על מה ואיפה מתנהלים הקרבות, אתן זאת כאן: עזה, סג’עייה, בית חנון, בית להיא, ועוד שכונות נשמע כמו כמה כפרים עלובים. במציאות, דמיינו את ירושלים כולה, על כל שכונותיה הרחוקות כשכונות שהזכרתי לעיל, ואת סג’עייה כשכונת מאה שערים, מעוז החמאס.

עכשיו תארו לעצמכם שכותשים את מאה שערים. האם תושבי שוכנת גילה או פסגת זאב ידעו על כך במציאות או רק מהתקשורת? זה המצב בעזה. סג’עייה שכונה קטנה, אך מסוקרת כאילו כל עזה שם. במציאות, המקום עלוב, קטן, והוא מעוז החמאס שמנצל את התקשורת להביא למסך רק את האזור הזה, ולא את כל העיר עזה והשכונות מסביב, בהם החיים מתנהלים עדיין בגדר סביר.

 עשן כבד עולה מהשכונה. חיל האוויר תקף מחסן ליד מסגד, פיצוצי המשנה והעשן הכבד שעולה מן המקום, העידו כי במקום היה מחסן ענק של תחמושת, כלי נשק, ואמל”ח. כבר חלפו כמה שעות מהתקיפה ועדיין ענן עשן סמיך, הנראה היטב בכל התמונות מרחף, מעל העיר.

 שכונת סג’עייה נפרשת לפנינו. חברי למסע מביט בי, לא מאמין שהצלחתי להביא אותו עד לכאן. “רציתי רק להגיע לשטח כינוס של חיילים”, הוא אומר, ויוצא מהרכב מבוסס באבק.

הוא מצטלם בסלפי קצר וממהר לרכב, להזיז אותו מאמצע הציר, כדי שטנק לא ימעך אותו. הבתים הרוסים, השכונה שוממה וריקה. מעוז החמאס יצטרך שיקום כבד מאד אחרי הלחימה.

 יצאנו מסג’עיה. מתקדמים פנימה, לאורך הקו, קו האש. דחפורי צה”ל עמלים בשלושת הימים האחרונים וחפרו בכל האזור שוחות להכנסת הנגמ”שים לעומק האדמה, להגברת המיגון האישי של חיילי צה”ל.

הנגמ”שים מחופרים היטב, שקי חול בצידיהם, ודגל ישראל אחד גדול שמושך את עיני, צילום מקרוב של הדגל, מגלה כי הוא נחתם אי שם במרכז הארץ על ידי אנשים טובים, שכתבו וברכו את החיילים במיטב הברכות והאיחולים, שיחזרו בריאים ושלמים הביתה.

 אלומים. צבע אדום! בוקעת הקריאה מהרדיו, אנחנו כמה מטרים משם. החיילים שזה הרגע קמו, לא מתרגשים. הטנק נראה מתעורר משנת הלילה.

“יש לך משחת שיניים”, מבקש חייל מרוכבי הטנק, וקריאתו מהדהדת על פני הישימון. כנראה שלכאן לא מגיעות החבילות. הם נעצרים ממש בהתחלה, אני אומר בעצב לחברי, דבר שאכן מתברר לנו כנכון בהמשך המסע.

 התקדמות היא דבר טוב, אבל מאד מלחיצה כשאתה מבצע אותה על ציר עוטף עזה. בעיקר כשזה על הגדר. זווית חדשה. אנחנו עוצרים ליד שלטים בהם נאמר כי יש סכנת טילים על הכביש. תמונה אחת לתעד, ומהר לרדת לתוך החורשה, לצלם משם את עזה ושכנותיה מעלות עשן כבד ומחניק.

 יונת השלום לא התאיישה, ופתחה גם היא את סדר יומה על הבוקר ברצועת עזה. פעמי השלום לא שכנעו אותה והיא ממשיכה בשגרת יומה. גם כשאני מצלם. החייל, בג’יפ ממש מתחתיה בתמונה, גם הוא התרגל לפעמי המלחמה וממשיך בשגרת יומו, דוהר אל המפקדה, מותיר אחרו שובל ענק של אבק.

 “אין לאן להמשיך ואין מה לצלם כאן. כולם עדיין ישנים”, כך מקדם אותי חייל שרואה אותי עוצר, ומנסה לצלם. הוא מתחמק מעדשת המצלמה באלגנטיות. “הרגע קמתי”, הוא מתנצל. “תבוא עוד שעה, תצלם אותי”, מנסה לנחם אותי. כאילו שאמצא אותו בעוד שעה.

איפה הייתם הלילה? אני שואל. נכנסתם? והוא עונה שהלילה הם היו בשטח הכינוס, אבל חבר’ה אחרים נכנסו לעזה דרך ציר כיסופים גוש קטיף.

 אני מנסה לשאול עוד שאלות, אך הוא מתחמק באלגנטיות. הוא לא מעניק שביב מידע, ומסיח את דעתי. “תצלם את אבי”, הוא אומר לי. “הוא עדיין ישן בשק שינה על הטנק, תצלם, תהיה לך תמונה יפה לעיתון”. אני מצלם וממשיך במסע.

 קיבוץ בארי, מכריז השלט. אני מאט. אמש נהרגו כאן חמישה חיילים, אני מעדכן את חברי למסע. “ממש כאן?” הוא שואל בחשש. כן , כאן בכינוס.

“אז מה אתה מתעכב, בא ניסע”, הוא מבקש. ואני עונה לו, שאני מחפש את הצלם מאיר אלפסי, שכבר שוהה כאן קרוב לשבוע וחצי. החיפושים העלו חרס בידי, אבל לפחות יצאו כמה תמונות מוצלחות.

 השלט ביציאה מהישוב בו נכנסו לחפש חנות מכולת לקנות קפה לשעות בוקר כזו, נראה צולע. אני מנסה להבין מה חסר כל-כך בשלט הזה, ואז שנינו נזכרים בבת אחת: “השלט המורה על הכיוון לגוש קטיף”.

הוא חסר. לפחות שמרו את המקום, אני מפטיר, ומפנה את הרכב לכיוון היציאה צפונה.

 צומת סעד. נוכחות כבדה של רכבי משטרה וצבא. המשטרה החלה בפינוי צלמים שצלמו לכל אורך המבצע מנקודות מסוימות בכביש הראשי. כעת, לאחר ההחלטה מאמש, מסרבת להתיר להם להישאר ולצלם.

בצומת עצמו, דגלי ישראל תלויים על כל עמוד להרמת המוראל, שלטי ברכה לחיילים, ואוהל התרעננות ריק. מתנדב אחד צעיר ישן מאחור. “עוד מעט יבואו כולם ויהיה שמח”, הוא מפציר בנו מתוך שינה שנשאר. העדפתי להשאיר את עבודת הצילום הזו לצלמים אחרים. עלינו על הרכב לכיוון היציאה מהדרום.

 עולים על הכביש הראשי. ‘יד מרדכי צבע אדום’, אומרת הקריינית ברדיו. “איפה זה יד מרדכי? מתעניין הנוסע שאיתי. כמה מטרים לפנינו. “ומה יקרה אם יפול כאן פצמ”ר?” הוא שואל.

אתה רואה את החיילים לפנינו בג’יפ? מה שהם יעשו נעשה. החיילים שכבר עייפו מהכל, וכנראה כבר חולמים על השיבה הביתה, נותרו ישובים על רכבם, המשיכו בנסיעה.

• כעת, לחויית גלישה מלאה, לחצו על אחת התמונות וגללו בעזרת העכבר או מקשי החיצים.