העולם נוהג לומר, שכאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות.
אתה לא יכול להגיע לאולפן טלוויזיה בימים של לחימה, ופשוט לדבר פוליטיקה. זה חסר טעם, זה מבחיל. אבל כשאתה פוליטיקאי, היצר כנראה חזק ממך, ואתה מחפש דרכים יצירתיות כדי להביאו לידי ביטוי, גם בימי לחימה.
ב’צוק איתן’ שדרגו הפוליטיקאים את העניין, והפכו אותו ליצירת אומנות של ממש, כשהם בוחרים בין שתי אפשרויות מעניינות: האחת – סיור מתוקשר באזור הלחימה, ביקור פצועים בבתי החולים או ניחום אבלים בבתי המשפחות השכולות. הלכת, ביקרת-ניחמת, הוצאת הודעה לעיתונות.
האפשרות השנייה היא להגיע לאולפן טלוויזיה ולהתחיל לשפוך את התובנות שלך על המצב הביטחוני, ומה שצה”ל צריך (או לא צריך) לעשות. עצות בגרוש. האפשרות השנייה מיועדת לברי-מזל שהוזמנו, כמובן. שכן, לא אחר כולם מחזרת התקשורת.
בעיני, שתי האופציות פסולות.
אפשר וחובה לבקר פצועים, בלי לגזור על זה קופון בתקשורת; אסור, על סף המבחיל, להגיע לאולפן כדי להרצות את השקפת עולמך הביטחוניסטית, באם אינך מהדרג הצבאי ו/או הדרג המדיני הבכיר.
כך תמצאו את ח”כ מירי רגב עם קריאה לראש הממשלה: “לא להיענות להפסקת האש”. וביתר פירוט: “אנחנו קרובים מתמיד להשגת מטרות המבצע, אל תתן לחמאס להרים ראש”.
מאיפה לה שאנחנו קרובים להשגת המטרות?
“היא דוברת צה”ל לשעבר”, מצקצקים מקורביה. נו, באמת.
וכך גם קודקודי ש”ס, דרעי את ישי, המתחרים ביניהם מי יפציץ יותר תובנות ביטחוניות באולפנים.
מה שהביא לבדיחה פרי עטו של העיתונאי עמית סגל, שצייץ בטוויטר, כי לקראת החגים על ערוץ 2 לחלק טוסטרים לכמה ח”כים. שכן, לפי השהות שלהם באולפנים, הם כבר קרובים ליחסי עובד-מעביד…
ובנימה רצינית יותר: רדו כולכם מהמסך. רוצים? נצלו ההזדמנות לקרוא לעם להתפלל, להתנדב. השאירו את התובנות לעצמכם.
ועוד עצה קטנה: כשאתם עושים מעשה טוב על הגבול, בבתי משפחות או בבתי חולים – לא שווה לכם להשאיר את המצווה בשלמותה, בלי לפגום בה בפרסומה המוחצן?
תחשבו על עוד נקודה.
בעיתות מלחמה, כשלב העם כולו עם האמהות הדואגות בבית ועם החיילים בקרב, לא ממש רצוי שפרצופים עטורי זקן יתערבו בנושאים ביטחוניים. חודשים נאמנו כולנו למה חשוב לימוד התורה ומדוע צריך לשחרר את ילדינו מגיוס. זה לא הזמן לדבר בטחון.
ולא שהצבא רוצה בנו, או בילדינו. רק זה חסר לו, ששורותיו יתמלאו בכיפות שחורות.
השבוע ציטט העיתונאי נחום ברנע מכתב על נאום משיחיסטי חוצב להבות “בשפה שלי ולרבים מחבריי נשמעה זרה ולא מובנת” של הרבצ”ר לשעבר הרב אביחי רונצקי. “הוא העלה על נס את צבא השם, צבא שחבריי ואני לא ידענו שאנחנו משרתים בו”.
בטוקבקים מן הסתם תמהרו לכתוב, שהוא שונא חרדים. אבל אני לא קונה את הסטיגמה הזו. הוא לא שונא. הוא פשוט לא מבין אותנו, את אורחות חיינו, את השקפת עולמנו. אנחנו חיים בשני קווים מקבילים, והמפגש של חיילים חרדים עם חיילים חילונים אינו מובן מאליו. לטעמי, ולטעמם של רבים, זה ממש לא חסר לצבא.
“מלחמה, אתה יודע, זה זוועה, חברים נהרגים ונפצעים, ואתה מפחד. אתה מסתכל כל הזמן לצדדים לוודא שהכל בגוף שלך במקום”, אבל החיילים החילונים ראו עוד משהו, כשהסתכלו לצדדים. הם ראו שם חבורה של ברסלבים ששרו ‘משיח משיח’, רקדו וקיפצו. ואיתם, חבורה של לוחמים שרקדה יחד איתם “באקסטז’ה”.
“עמדתי בצד, עם לוחמים אחרים, לא ידענו איך אוכלים את זה”. ואז, “אחד חרדי, לבוש שחורים, עם זקן ופאות, הרביץ בנו דברי תורה”.
רגע לפני שאתם מאשימים את ברנע או את כותב המכתב בשנאת חרדים – עצרו. קחו בחשבון שהוא ממש אינו מבין את השפה שלנו. הוא לא אשם. מנקודת מבטו, הריקודים האלו נראים מצחיק, מאוד מצחיק.
“אני מניח שחיילים דתיים, לפחות חלק מהם, מוצאים עניין, אולי גם עידוד, בפעילות המיסיונרית הזאת”, מוסיף ברנע משל עצמו. “אחרים מתקוממים. צה״ל הוא צבא ההגנה לישראל, הם אומרים, לא צבא השם, והם צודקים. בצד סוגיות אחרות, גורליות יותר, צה״ל יצטרך לטפל ביום שאחרי גם במטרד הזה”.
הוא בהחלט צודק. אולי הגיע הזמן שצה”ל יודה: לא ערוכים לגיוס מאסיבי של חרדים.
יוסף סגל, הבחור היתום שניצח את כל התחזיות הפסימיות והוכיח כי עם רצון של ברזל אפשר להעביר, גם בקדנציה של ממשלת נתניהו-לפיד, חוק המיטיב עם בני הישיבות, הצליח ביום שני האחרון, להעביר לי, ללא ידיעתו, שיעור פוליטי מיוחד במינו.
לא פעם תהיתי מה סוד כוחה של יהדות התורה, המצליחה להגיע למערכות בחירות מלוכדת, כאילו הייתה כזו גם כל הקדנציה. מי אינו יודע שכל מרכיב בסיעה האשכנזית מייצג פלח שונה לגמרי, חוץ, אולי, משלושת חברי דגל התורה, הגם שגם לכל אחד מהם רצונות משל עצמו (בלי להרחיב על כך כעת).
מה, בכל זאת, הופך את הסיעה הזו לאי של יציבות, באופן יחסי לשס? ובכן, יוסף סגל ואמו לימדו אותי השבוע פרק בפוליטיקה – תורת האחדות של המפולגים.
מתברר, שיש משהו בדי אן אי של יהדות התורה שמאותת לה באור אדום זוהר, במצבים מסוימים, על החובה להתאחד. אור כזה, אגב, מהבהב שם אוטומטית מול עיתונאים. לעולם לא תראו מופע מריבה כזה או אחר כשעיתונאי מתקרב ו/או בסביבה.
זהו סוד כוחם. על אחדותם (לא באמת, אבל בכאילו) כוחם.
בשס הסכימו להכניס את יוסף ואמו פנימה אל חדר הסיעה, אבל ללא עיתונות נלווית. יוסף היה מאוד מאוכזב. אחרי הכול, הוא אמנם בא כדי לומר תודה לחברי הכנסת החרדיים על הסיוע שהגישו בהעברת החוק ‘שלו’, אבל בהחלט מגיע לו גם תיעוד תקשורתי. עד שהצליח. כמה התאמץ.
אחרי מסכת שכנועים – הסכימו. אבל רק אחרי שפתח יוסף את פיו להודות, נפל לי האסימון והבנתי מדוע העדיפו לעשות זאת ‘בשקט’.
אחרי הכול, את עיקר מאמציו להעביר את החוק עשה בקדנציה הקודמת, עת ש”ס הייתה מלכה בממשלה. היו”ר ח”כ אלי ישי נפגש איתו רבות, וכשר פנים עשה כל שיכל כדי לעזור. ח”כ ניסים זאב הגיש את הצעת החוק.
בקדנציה הזו לא היה כל טעם לפנות אל המפלגות החרדיות. מה יכלו הח”כים לעשות אל מול שר אוצר לעומת, מ’יש עתיד’? אם משה כחלון כשר רווחה הרים ידיים אל מול יובל שטייניץ כשר אוצר, וכי מאיר כהן כשר רווחה לא יתייאש מול יאיר לפיד?
אבל זאת שתדעו. בדמו של יוסף סגל אין מרכיב שעשוי מייאוש, והוא לרגע לא הרים ידיים. עד לביתו של כהן בדימונה הגיע, מלווה ברבנים שישפיעו על ליבו המזרחי – וזה הצליח.
אלא שזו הסיבה לפיה אריה דרעי, כיו”ר ש”ס בקדנציה הנוכחית, לא ממש מכיר את הבחור. זה לא שבלשכתו לא סייעו לו, אבל הוא עצמו החמיץ את ההיכרות האישית עם האגדה.
“מי זה?” שמעתי אותו לוחש ליו”ר הסיעה, ח”כ אברהם מיכאלי, שיושב קבוע לצידו. אטיאס, היושב מימין למלכות, נטש את הכנסת, למי ששכח, כך שהמקום פנוי. לעת עתה, לפחות.
“יוסף סגל”, לחש לו מיכאלי. לשבחו של דרעי ייאמר שתוך שניה, קלט במי ובמה מדובר. הנאום בו קיבל את פני האורח היה גדוש בפרטים שהעידו על בקיאות בחומר.
יוסף היה די דיפלומטי כשביקש את רשות הדיבור מ”כל חברי סיעת ש”ס”, כשהוא מודה לכולם.
“בלי יוצא מן הכלל”, השלים אותו ח”כ ניסים זאב, וגרר חיוכים.
“כן, כולם”, המשיך יוסף, כשניסים לא מרפה, “כולם נקבצו באו לך…”
“אבל עיקר המלאכה היא על מי שהגיש את החוק”, ניסה ח”כ יעקב מרגי לפרגן לניסים. כזכור, ניסים היה ראשון להגיש את החוק, בהמשך ביקש ממנו ח”כ דב חנין להצטרף, ותקלה טכנית גרמה לכך שבסופו של דבר טופל החוק של חנין ולא החוק שלו. ניסים כעס, אבל מדובר במחדלי תקנון מהסוג שקשה להתווכח איתו.
“לא, לא משנה”, היסה אותו ניסים, בענווה ראויה להערכה. אחרי הכול, בש”ס, כמובן, הכול יודעים מי האפוטרופוס של החוק. איש אינו חושב שזהו דב חנין. גם העיתונאים יודעים.
יוסף, עם כל הצלחתו בהעברת החוק, עדיין אינו מכיר את נבכי הפוליטיקה הפנימית בשס ובתמימותו דרך על אי אלו מוקשים. תחילה הודה ליו”ר ש”ס אריה דרעי על עזרתו, אחר כך שיבח מאד (!) את ח”כ אלי ישי, שבלעדיו החוק לא היה עובר, ואשר תמך בו בהיותו שר בוועדת שרים לחקיקה (הופס, מוקש, לא מזכירים דברים כאלו בחדר הישיבות של ש”ס), ולסיום, את ניסים זאב ש”דחף את החוק ללא הרף…”
אריה דרעי עצמו גילה תושיה, וכפי הנראה הבחין שאימו של יוסף מנסה גם היא להשחיל מילה. לקול שירת “יוסף ה’ עליכם” של החברים, פנה אליה באמרו: “לאמא היקרה, חזקי ואמצי, יש לך בן גדול”, כשהוא מאפשר לה לומר כמה מילות ברכה.
בקול מרוסק, בעיניים דומעות, הודתה:”בכלל לא האמנתי שהבן שלי יצליח, זו הייתה אצלי בדיחה בתחילה”. תודה רבה לכולכם, אמרה, וגם היא דרכה על מוקש – “לניסים זאב, לאלי ישי, ולאריה דרעי”. הסדר אמור להיות שונה…
אבל את הצל”ש המיוחד יש להעניק הפעם לחברי הכנסת של ‘יהדות התורה’. הרגישות בה קיבלו את פני האם ובנה ראויה בהחלט לכל שבח.
כשראיתי את האם נכנסת פנימה, קצת חששתי. אחרי הכול, לא מחזה רגיל הוא שאישה תיכנס לחדר הסיעה. אבל האופן שבו קיבלו אותה עורר בי השתאות.
ח”כ משה גפני קם במיוחד מכיסאו, מגיש כיסא לאם ומציע לה לשבת. בהמשך הם עטפו אותה בתשבחות ובהלל על מסירות נפשה ועל ההישג של בנה. אין ספק שהם יצאו מגדרם כדי לשמח אלמנה ויתום, מתוך מודעות עצומה למצווה שבאה לידם.
“ספר לנו איך העברת את החוק” – ביקש גפני.
“ספר לנו איך הצלחת” – ביקש גם יו”ר הסיעה מוזס. “אני יודע ששר הרווחה סיפר לי שהגעת עד לבית שלו בדימונה, באיזה יום שישי אחד…”
“אני רוצה להודות לך בשם כל החברים על זה שנדנדת לנו”, צחק מוזס. “לא הפסקת…”
“אנחנו מודים לאימא שלך”, התייחס גפני גם אליה, “בזכות המצווה הגדולה שעשית יהיה לך שידוך הגון ומהר, ואנחנו בעזרת ה’, אם תזמין אותנו, כולנו באים לחתונה…”
“אני רוצה להודות לכם”, הצטרפה האם לדברים, “אני יודעת שהבן שלי הציק לכם בטלפונים…”
בחלק הדיפלומטי פיזר יוסף תשבחות לכולם. “כל אחד פה תרם ועשה את שלו, אם זה הרב גפני שפעל בוועדות, אם זה הרב אייכלר בכנסת הקודמת שחוקק את החוק, אם זה הרב אשר, הרב מקלב, הרב פרוש שאמר שיש לו 300 טלפונים בחודש רק על הנושא הזה…”
ואם לרגע נשכח מוזס, מיהר גפני להזכירו. “ובלי יו”ר הסיעה בכלל, זה לא היה עובר…”
ח”כ מקלב התייחס אף הוא לאם. הוא סיפר על מסירות נפשה, על ההתלבטות שהייתה לה האם לשלוח את בנה לבית ספר בהתנחלות בה היא מתגוררת או לישיבה שחורה. היא ידעה שבישיבה הוא לא יקבל את הקצבה, שהחזיקה אותה כלכלית, אבל היא החליטה לשלוח אותו לתורה. “היא ידעה כמה שהוא משקיע וזה נתן לה כוח למסירות נפש…”
“המסירות זה בגנטיקה”, אמר מוזס.
התבוננתי בפניה של האם, והן היו שטופות בדמעות.
“זה התחיל במסירות נפש לתורה, משם זה התחיל, לכן הייתה סיעתא דשמיא לחוק הזה”, סיים מקלב.
“במצב כלכלי בלתי אפשרי לשלוח את הבן לישיבה, זה מעורר התפעלות”, הצטרף גם אייכלר, אבל אז חשף כי ח”כ מ’יש עתיד’ ניגש לקצין הכנסת “לטעון שיוסף מטריד ח”כים! ושיאסרו עליו להיכנס לבניין”.
“זה היה הח”כ שנמנע”, הזכיר מקלב. “אכן, כשכולם הצביעו יחד בעד החוק הוא נמנע, כי לא יכל לסבול את זה”, הוסיף אייכלר.
“זה הבולדוג של יש עתיד”, אמר ח”כ יעקב אשר.
“מי היה מאמין שבכנסת הנוכחית נעביר כזה דבר”, אמר מוזס.
“בכנסת הקודמת אני הייתי יו”ר ועדת הכספים, תפקיד עם הרבה כוח”, שחזר גפני, “שר הרווחה היה כחלון, שאהד את הנושא הזה, ולא הצלחנו. והנה, כשמאיר כהן שר הרווחה, כשיש עתיד בשלטון – הצלחנו”.
“אורי אמר את זה מקודם, וזה נכון”, הצטרף יעקב אשר. “הסוד הוא שהקב”ה רצה לבדוק אם הוא ימשיך בהתמדה עם החוק הזה, גם כשהוא כבר לא יוכל ליהנות ממנו. וכשזה בא כל-כך טהור, כל-כך אמיתי, הייתה סיעתא דשמיא”.
כל הכבוד, סיכמו כולם, בהרמוניה מופלאה. כוחם, באחדותם, כבר אמרנו?
“אבי יתומים ודיין אלמנות הוא יהיה בעזרכם”, איחל מוזס.
“ואל תשכחו להזמין אותנו לחתונה”, הזכיר גפני.
יוסף סגל עם מוזס ומקלב
לא פשוט הוא מצבה של תנועת שס.
התחושה בשטח קשה, כמו גם התחושה למעלה – בקרב הח”כים. אלו, כמו אלו, עוקבים אחר הסקרים, והדאגה גדולה.
למען האמת, שני הצדדים אשמים במצב שנוצר. אמנם דרעי וישי עצמם אינם רבים, אבל אנשי השטח שלהם – עושים שמייח. אל אנשי השטח של דרעי מצטרפים אנשיו של חכם שלום כהן, אל אלו של ישי – אנשיו של הראשל”צ הגרש”מ עמאר.
הנה, למשל, דוגמה מהשבוע האחרון.
ברחבת הכותל המערבי נערכה עצרת תפילה. אנשיו של אלי ישי זעמו שלא הוזמנו רבנים המזוהים עמו. מי למשל? ובכן, הגרש”מ עמאר, רק לדוגמה. אז נכון שמעולם הוא לא הכריז באיזה צד הוא, נכון גם שאמר כי בשנת האבל על הגר”ע יוסף זצ”ל לא יתערב בפוליטיקה, ובכל זאת לא קשה לחוש לאן נטיית הלב.
והתחושה הזו אומרת שהכעס על חוק עמאר שהופל בכנסת הקודמת, לא דעך.
את הכנס ארגן ‘הידברות’, בראשו עומד הרב זמיר כהן, מי שמונה על ידי אריה דרעי לכהן כרב שכונה בביתר עילית. כך שלא קשה לנחש על איזה ‘צד’ של הפרוסה השסית היה מרוח האירוע.
אנשיו של דרעי זעמו. וכי בימות מלחמה יש לחרחר מריבות? וכי צריך להזמין להגיע לתפילה בכותל? ובכלל, הגיבו, הוזמנו רבנים הנושאים בתפקיד ממלכתי, רבנים ראשיים, נשיא מועצת החכמים של ש”ס. לא הוזמנו ראשל”צים לשעבר. גם הרב בקשי דורון לא הוזמן. תתרגלו, הם משיבים לאנשיו של הגרש”מ עמאר. הוחלף פה, לפני כשנה, רב ראשי במדינה.
ובכלל, הם מוסיפים, וכי הראשל”צ הרב יצחק יוסף הוזמן לעצרת שארגנו אנשיו של הרב עמאר בכותל, כמה ימים קודם לכן?
אז נכון שמדובר בפטפטני שטח, משני הצדדים, אבל את האווירה קשה להסתיר – והיא קשה.
והסקרים – בהתאם.
אבל כרגע, כולנו חזית. גם שס. לכשישתתקו רעמי התותחים, מישהו יצטרך לטפל במצב.