מזוודות וקורונה: מה קרה כשידידיה חיפש מכנסיים בין שבעה צ’ימידנים

1.

ראיתי השבוע כל כך הרבה בדיחות ווטסאפ מצחיקות שלועגות לאנשים שמסתובבים בתקופה הזאת עם פיג’מה ולא טורחים לשים עליהם משהו בבוקר. גם אני הפכתי השבוע לכזה.

אבל עליי אין מה לצחוק. אני נושא פיג’מה ברישיון. פשוט עדיין לא מצאתי את המכנסיים שלי.

יום שישי, עוד מעט תרד השבת על המושב שאנחנו מבודדים בו, אווירה של קדושה באוויר, מהרמקולים מתנגנים שירי שבת חגיגיים, ואני לא מוצא בשום אופן את מכנסי השבת שלי. הרי ארזנו באמריקה בית שלם בתוך יממה, ובלחץ הגדול לא בדיוק חשבנו על פתיחת המזוודות. העיקר להספיק להגיע לטיסה ולנחות כבר בארץ בשלום. אחר כך נסתדר.

אז ברוך השם הספקנו להגיע לטיסה בזמן (רגע לפני סגירת הדלתות, אחרי שכבר קראו את שמותינו במערכת הכריזה), נחתנו בישראל בשלום, ועכשיו לך תסתדר.

הבעיה היא לא עם המזוודות. אותן אפשר לפתוח בקלות ולהסתכל מה נמצא ואיפה. אבל את רוב הדברים שלנו ארזנו בצ’ימידנים, מין קיטבגים ענקיים כאלה. אתה דוחף פנימה סוודרים, חלקי פליימוביל, גרביים, צעיפים, מגבות, ספרים, בטריות. אין מוקדם ומאוחר בצ’ימידן. ועכשיו בשביל למצוא משהו הכי קטן, אתה צריך לרוקן את כל התיק הענקי.

אבל לאן נרוקן? אין בבית היפה שאנשים טובים ארגנו לנו לתקופת הבידוד, מספיק ארונות בשביל כל בגדי החורף והקיץ שלנו, בטח לא בשביל כל הספרים שלנו. והאמת שגם אין צורך לסדר את כל הדברים שלנו בארונות. חבל על הבלגן. עוד שבוע וחצי אנחנו יוצאים מכאן.

לאן? האמת, לא ידוע. זוג עם חמישה ילדים מחפש בדחיפות בית לקיץ הקרוב (אולי נלך בינתיים למרכז קליטה?). הצעות יתקבלו בברכה. לא בשבת.

השמש עוד רגע שוקעת. אני מכבה את האור בחדר, פותח את התריסים כדי שייכנס קצת אור של בין ערביים וממשיך לחפש זוג מכנסיים בין שבעה צ’ימידנים. את החולצות הלבנות מצאתי, ברוך השם, גם את החליפה ואפילו את השקית עם העניבות. אני מתחיל לחשוב איזו מהן תתאים לצבע האפור במכנסי הפיג’מה שלי. זה יכול דווקא לשמח את הילדים. אעמוד בקידוש עם ז’קט, מכנסי פיג’מה ועניבה תואמת. אין ספק, לבוש בגדי חמודות.

טוב, בסוף הבדיחה הזאת נחסכה מאיתנו. אחרי תפילת מנחה נרגשת במכנסי פיג’מה, באה אשתי ובפיה בשורה: היא בדיוק חיפשה את נעלי השבת של הקטנה, והנה שם, דווקא בקרקעית התיק עם הנעליים, הסתתרה השקית עם מכנסי השבת.

2.

לא באתי להתבכיין. קודם כול, כי עם כל הכבוד למצב המורכב ולחוסר הוודאות שלנו, יש אנשים עם התמודדויות הרבה יותר קשות. בעצם, אין אדם שלא מתמודד בימים אלה. לכל אחד ואחת, בכל גיל, בכל מצב משפחתי, מגיע כל הכבוד על התפקוד בתקופה הזאת.

שמעתי השבוע שבמנהטן בכל יום בשעה שבע בערב כולם יוצאים למרפסות ומוחאים כפיים לכוחות הרפואה וההצלה. לדעתי כדאי לאמץ את המנהג היפה גם אצלנו על בסיס יומי. אבל לא רק להגיד כל הכבוד לכוחות החירום המסורים, אלא גם לעצמנו. פשוט לעמוד בסוף כל יום ולמחוא כפיים לעצמנו במשך דקה אחת (לפחות).

בימים אלה כולם נורא מרחמים בעיקר על האנשים המבוגרים שיצטרכו להיות בסדר לבד לראשונה. בנוגע לקשישים שנמצאים לבדם הדאגה היא מוצדקת, אבל בנוגע להורים שלנו, בני השישים-שבעים, אמר לי השבוע אבא שלי: די, תפסיקו לעסוק רק בנו המבוגרים ותתחילו לחשוב על הצעירים. כי אנחנו, הוא אמר, יודעים איך לערוך סדר. עשינו את זה שנים. יהיה בסדר. נתמודד. אבל יש פה אלפי-אלפי משפחות צעירות שאין להן מושג. אז אולי במקום לדבר כל הזמן על איך יסתדרו המבוגרים בלי הצעירים, תתחילו לשאול איך הצעירים יסתדרו בלי המבוגרים?

אז הנה כתבתי את זה, אבא. למרות שקשה לי עם זה שאני מצטט אותך כנציג ה”מבוגרים”. הקורונה הזאת הפכה את כל מי שמעל גיל 60, אנשים שבשיא הכושר והעשייה, לחלק מקבוצת סיכון. אני לרגע לא מזלזל בהוראות משרד הבריאות, רק אומר כמה זה מבאס. מזל שלא אמרו לנו למצוא לכם דיור מוגן. מה נשתנה, הזקן והזקנה. טוב, עוד מעט תיגמר המגיפה וכל אחד מאיתנו יחזור לגיל האמיתי שלו.

אגב, אני שומע לאחרונה על כל מיני רעיונות מרגשים, לדעתי מרגשים מדי, של משפחות שלא יהיו השנה עם סבא וסבתא ומכינות להם כל מיני הפתעות והפעלות. זה יכול להיות מקסים. אבל לא להגזים עם זה, בסדר? כאילו, אתם באמת מתכוונים להחביא לסבתא מתחת למרור ערימה של תמונות של כל הנכדים שלא באים השנה? אתם באמת רוצים להדפיס לסבא הגדה מיוחדת שבה, לצד הטקסט של מה נשתנה, כל אחד מהנכדים כותב בית אישי חדש שנחתם במילים “הלילה הזה, הלילה הזה כולנו בלי סבא וסבתא”?

די. לא להגזים עם המחוות. כולנו מוצפים רגשית גם ככה.

3.

הזכרתי קודם את בדיחות הווטסאפ. בימים אלה כולנו מגלים כמה הומור הוא מוצר צריכה בסיסי. כמה הוא מציל חיים. הרי לא פחות ממה שהקורונה מסוכנת – והיא מסוכנת – אנשים עלולים להיפגע מחרדה. אני חושב על הקשישים שיושבים לבד בבית ורואים כל היום חדשות. זה פשוט מסוכן לבריאות.

אם יש לכם מישהו כזה במשפחה, בבקשה, דברו על ליבו שיעבור לראות דברים אחרים. מצידי שיזפזפ לערוצי טלנובלות. רק לא להתמכר לשידורי החדשות.

האמת היא שגם לצעירים זה לא עושה טוב. גם תמונות הזוועה מכל העולם שרק מעצימות את הפחד שאוכל כל חלקה טובה, וגם כל הפרצופים מלאי החשיבות העצמית של הפרשנים, והמרירות שהם משדרים.

ראיתם השבוע את רינה מצליח? זהירות. מי שנחשף לתקשורת מהסוג הזה עלול להיות נשא של שנאה ולהפיץ אותה הלאה בעולם.

אגב, מעניין מהיכן מגיע הצורך שלהם להוביל שיח כזה. זה ממש ההפך מכל רגש אנושי. בימים אלה, כשכל העולם מתמודד עם אותו איום מפחיד, התחושה היא שכולנו רקמה אנושית אחת, אנחנו רק רוצים להתאחד, לתמוך, להיות חלק ממשהו גדול. אז בדיוק עכשיו מה שדחוף לכם זה לשכנע את כולם לשנוא? ואת מי?

4.

חזרה לליל הסדר. תזכרו מה שאני אומר לכם: זה הולך כנראה להיות הסדר המשמעותי בחייכם. נכון, יהיו אתגרים, יש כבר עכשיו, אבל דווקא בגלל זה.

וגם אם חלילה לא, צריך לזכור שבשמיים בוודאי קורה משהו מיוחד בליל הסדר, בין אם נרגיש ובין אם לא נרגיש. ליל הסדר הוא לא רק “יום הזיכרון ליציאת מצרים” השנתי. אנחנו לא עוסקים רק בהיסטוריה, אלא בהווה. בליל ט”ו בניסן תש”פ עומדת להתחדש מציאות שלא הייתה קודם.

אפשר למלא מוסף שלם במובאות וציטוטים, אבל הנה רק אחד כזה, תרגום מארמית מספר הזוהר: “בה בשעה מקבץ הקב”ה את כל החבורה שלו ואומר להם: ‘לכו ושמעו הסיפור של השבח שלי שמספרים בניי, ושמחים בגאולתי’. ואז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים לקדוש ברוך הוא על כל אלו הניסים והגבורות, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו בארץ, השמחים בשמחת הגאולה של אדונם”.

נו, ואם ככה בכל שנה, אז אפשר רק לדמיין איזה רעש גדול בשמיים הולכים לעשות סדרי הפסח בכל בית בישראל – משפחות קטנות, משפחות עוד יותר קטנות, בודדים, בודדות – בחג הלא פשוט הזה.

5.

כשירדנו ביום שלישי שעבר מהמטוס וראינו את נתב”ג ריק, זה היה עצוב, ובעיקר מוזר. אפוקליפטי. טרמינל ענקי עומד שומם ורק המסכים מקרינים מכל עבר פרסומות לדילים טובים לנסיעות לחו”ל בקיץ. וכשאתה רואה כזאת אפוקליפסה – קל הרבה יותר להאמין באופן מוחשי בגאולה. להאמין שברגע אחד כל העולם כולו ישתנה. ישתנה בקטע טוב. הנה, זה אפשרי. המציאות עצרה. מנהיגי כל העולם מודים שאין להם מושג מה לעשות. הכול מתהפך.

האם המשיח יבוא מחר? הלוואי.

אנחנו מאמינים שהוא יכול לבוא כבר היום, אבל אנחנו מאמינים גם שהוא יכול להתמהמה. הגאולה עדיין לא פה. אבל תסכימו איתי שמה שאנחנו רואים בתקופה ההיסטורית הזאת הוא לפחות אתחלתא דגאולה. אפילו המטוסים כבר עומדים ריקים בכל שדות התעופה בעולם ומוכנים להטיס מיליוני יהודים לארעא דישראל.

6.

ועם כל הכבוד לבדיחות הווטסאפ, הדבר המועיל ביותר למערכת החיסונית הוא מוזיקה. השבוע שמעתי את הלחן המפורסם של יוסי גרין על מילות המדרש: “בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש, והוא משמיע לישראל ואומר: ענווים, הגיע זמן גאולתכם”.

מעולם לא הבנתי את המילה “ענווים” בהקשר הזה. מה קשור לפה עכשיו ענווה? לא יותר מתאים להגיד “בניי חביביי, הגיע זמן גאולתכם” או “ישראל, הגיע זמן גאולתכם”? למה ענווים? השבוע פתאום קלטתי.

רגע לפני הגאולה כנראה נצטרך לקבל איזו מכה קטנה לאגו. נדמה לי שמעולם, אבל מעולם, לא היינו כה ענווים כמו עכשיו. לא נשארה בנו טיפת גאווה. טיפת חמץ. טיפת כוחי ועוצם ידי. אז אולי הגיע הזמן?

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’