היו אלו שעותיהם היפות ביותר

המלחמה הזו החזירה את כולנו אל שנים  מוקדמות יותר, אולי אפילו אל שנות ה-50 וה-60, שנות הקמת המדינה.

קשה שלא לעמוד נפעמים מול האחדות, שכל כך בולטת – זו שהחלה לבצבץ מיד עם חטיפת שלושת הנערים גלעד, נפתלי ואייל, עת הרעיף עליהם עם ישראל מטובו – מי בהגעתו לעודד את בני המשפחה, ואחר כך לנחם, ומי בתפילה אותה נשא בכל ליבו – האחדות הזו הגיעה שיאה עת נכנסו חיילינו פנימה, אל השטח הבוער של עזה.

לראות את המראות, ולא להאמין.

שיירות של רכבים, של עמך-בית ישראל, המביאים כל טוב סלע אל מיטב הבנים המשרתים, כמו גם לתושבי הדרום, הסובלים כל הזמן ממטחים בלתי פוסקים ובלי שום פרופורציה לסבל העובר על תושבי המרכז או הצפון.

אלו הן השעות בהן מתגלה עם ישראל במלוא יופיו, בכל זוהרו – הלב היהודי יוצא מגדרו לסייע.

אפילו הציבור החרדי, זה שנכווה בשנה האחרונה מחוק הגיוס, זה שמאויים ברקע מהסנקציות הפליליות באם לא יתגייס, ורק משום שבחר ללמוד את התורה הקדושה, השכיל לשים בצד את כל הכעסים, אל כל המשקעים, ולהתאסף בבתי הכנסת, בהיכלי הישיבות, בכותל שריד בית המקדש – ולשאת תפילה חמה להצלחת המערכה.

הגינוי למעשה המטורף אותו הצמיחה שוב העיר בית שמש מתוכה, חצה קווים – חצה מגזרים. כולם גינו.

מדרעי, בצד המזרחי, ועד ליצמן, מהצד האשכנזי.

כל גולש שקרא על כך, כל קורא שנחשף למעשה הפשע – כולם הביעו זעזוע עמוק.

שני חיילים חרדים, שנכנסו להתפלל תפילת ערבית – רק שהם נכנסו, בלי לדעת, לבית כנסת של הקיצוניים. אלו הקיצוניים שהיו אחראים ליריקה על הילדה ההיא מבית שמש, אלו שאחראים לפרובוקציות בעיר, אלו שפוגעים בכולנו – גם בנו החרדים.

צרחות וגידופים קיבלו את פני החיילים, שכל ‘חטאם’ הוא שבאו להתפלל. במקום ה’לא נכון’.

כל חטאם הוא שלא הצליחו לשבת וללמוד, שלא התאימו למסגרת, ובטח בהוראת רבניהם הלכו והתגייסו.

בימים הללו – כולנו חזית.

לב כולנו – עם החיילים.  לב כולנו עם תושבי שדרות, עוטף עזה, אשדוד, אשקלון, עם כל הסובלים.

בימים האלו – כוחנו באחדותנו.