בכל דוד ודור עומדים עלינו להכפישנו • מה התשובה הנכונה לרינה מצליח?

מסעות ההכפשה וההסתה כלפי החרדים חוזרים ונשנים חדשות לבקרים.

בכל פעם משהו או מישהו אחר מעורר אותם: טומי לפיד ו’שינוי’ התחלפו ביאיר לפיד ו’יש עתיד’ שהתחלפו בליברמן וקושניר וכעת – הקורונה ימ”ש.

בכל דור ודור עומדים עלינו להכפישנו.

המונח ‘השגחה פרטית’ הוא חלק חשוב באמונה היהודית וכנראה שגם בעניין הזה ההשגחה הפרטית מנסה לעורר אותנו, הציבור החרדי לגווניו וסוגיו, להתבוננות מסוימת שתוביל למעשה.

•

אפתח בגוון אישי:

נולדתי וגדלתי בקיבוץ חילוני למהדרין מן המהדרין. לא פגשתי בדתיים עד סוף התיכון ובודאי לא בחרדים. לא ידעתי מהו קידוש, והבדלה – מאן דכר שמיה?

חונכנו על לעג, תיעוב וזלזול בדת ובדתיים. “דרוס כל דוס” ו”השמד כל חרד” היו אמרות שגורות בפינו ולא נראו לנו בעייתיות כלל וכלל.

כאשר נתקלתי לראשונה בדתיים בצבא, הייתי בהלם תרבות כפשוטו. זה היה כל-כך זר לעולמי הצר, ממש מדע בדיוני. לימים, חזרתי בתשובה.

היום, במבט לאחור, אני יודעת שמה שאיפשר  את התיעוב, הניכור וההתנשאות, הוא הניתוק והבידול, העדר כל מפגש בין העולמות.  זה  קיים עדיין בקיבוץ בו אני חיה עד היום, וכנראה בהרבה מאולפני התקשורת והמדיה.

לו רינה מצליח הייתה מורגלת בדמויות חרדיות בסביבתה, היא לא הייתה מעזה לומר את דברי הבלע שאמרה. זה עניין של חינוך, חינוך לדורות.

•

בשנת תשמ”ז כתב העיתונאי ולימים חבר הכנסת והשר אורי אורבך ז”ל, מאמר מכונן בשם “הטובים לתקשורת”.  הוא הפנה אותו אל צעירי המגזר הדת”ל ועורר בו על הצורך בהשתלבות שלהם בתקשורת, כי היא המשפיעה ומובילה את דעת הקהל.

לימים, עיתונאי אלמוני אחד בשם עמית סגל העיד שהייתה למאמר זה השפעה גדולה על בחירתו בתקשורת כשירות צבאי וכקריירה.

וכך כתב אורבך:” ..מדי שעה אנו משלמים בריבית-דריבית את ההתנתקות והנתק שבין הציבור שלנו לעולם התקשורת (כמעט נבואה של אורבך, שנים רבות לפני שהמילה המכובסת ‘התנתקות’ הוצמדה לעקירה ולגירוש ב-2005. ה.צ.) ..חשוב מיהו השדר: בדרך כלל זה כלי ריק אבל די אינטליגנטי, שעולמו הרוחני רחוק כמטווחי קשת מכל מה שאתה.. מאמין ומחונך על ברכיו. אין סיבה אפוא שאנשים כמוך, שהחינוך שלהם טוב יותר, שהם מלאים, יחסית, בתורה, שיודעים מה זה קידוש, שבת וכשרות, לא יהיו אלה שיושבים מול מיקרופון. שצעירים כמוך ישרבבו את הערות הביניים שלהם בתוך דברי הח”כ ושאתה תראיין, בכבוד ראוי, רב ראשי וכל אדם אחר..

“אין שום סיבה שחברים כמוך, שהספיקו להתמלא כבר במשהו, לא יהיו עורכי ומגישי תוכניות, אלו שקובעים מי יוזמן ומי לא, מי יישאל ומה ישאל.. המכתב הזה הוא, אם כן, אליך, פוחח מוכשר או שמיניסט עם מעט כישרון. אתה, שיודע מה קורה מסביבך ולא מאלו שתוקעים אצבעות באוזניים, כשאומרים להם “אמרו בטלוויזיה” וזועקים: ‘אוי, אוי, עיתונאים אין להם חלק לעולם הבא…’

“הפנייה הזו היא אליך, אם אתה עם מעט ביטחון עצמי, מספיק סבלני בשביל לסבול, מספיק חזק ומאוזן כדי לא להישחק, ודי נבון כדי להסכים עם הדברים הכתובים כאן”.

•

עת לעשות להשם הפרו תורתך.

החברה החרדית לא יכולה להרשות לעצמה יותר את הניתוק והבידול. מסעות ההכפשה הללו באים לעורר אותנו. יש לנו כוח עצום להשפיע ולשנות באופן יסודי את החברה בישראל – לטובה.

נכון, ייתכן שנשלם מחיר רוחני על כך, אבל האם כעת אנו לא משלמים מחיר כבד על הבידול הזה? האם לעד נוכל להסתגר מהעולם והאם אנו מרוצים מהתוצאות?

הרבי מליובאוויטש שלח את חסידיו לחזית, לעמוד מול העולם ולהשפיע עליו,  ואין חולק על המהפיכה שהצליח לחולל.

חב”דניקים אינם יחידי סגולה. אנחנו זקוקים כעת לנציגים חרדים בפרונט, כי על עם ישראל להיחשף לדמויות חרדיות היודעות להתבטא היטב, בכתב ובעל פה, בעלות כריזמה וקסם אישי המייצגות ברגישות ובנחישות את העולם הרוחני והערכי שלהן. לא מתנצלות אבל גם לא מתנשאות על אף אחד. שווים מול שווים.

אני בטוחה שאם מיטב המוחות החרדים יקדישו זמן לסוגיה מהותית זו, יקימו קורסים שיכשירו נשים וגברים חרדיים (בנפרד, כמובן) להסברה והשתלבות במדיות השונות, יתחולל פה שינוי גדול – והוא הכרחי.

אין סיבה בעולם שנהיה שק חבטות, אין סיבה שלא נעלה להתקפה ונשנה את הלך הרוח. התורה שלנו עוצמתית דיה.

•

ואסיים במילותיו של אורבך: “הגיע רגע של אמת, בעצם הוא הגיע מזמן, אבל אנחנו היינו בדיוק באמצע סוגיה חשובה. הטובים לתקשורת! כל בחור וטוב לנשק הכתיבה. יש לאתר בדחיפות ובבהילות כל כישרון צעיר ולטפח אותו, להכניס לו לראש עוד בכיתה ט’ שהוא טוב ומוכשר ויכול, ללמד בני-יהודה קסת.. לתת צ’אנס לחבר’ה כישרוניים לפתח את כישרונם, אחרת השוקת השבורה שלנו תישבר ותלך, ותיטחן עד דק, ורווח והצלה לא יעמדו ליהודים משום מקום אחר.

“זה נשמע פתטי, אבל ‘עט לעשות!’, ויותר משזו פנייה אליך, שמיניסט יקר ושביעיסט החושב על עתידו, זוהי פנייה למחנכים אשר רואים את השריפה ומחשים. בצד החינוך הטוב לערכים וללימוד תורה צריך להחדיר את המודעות לכך שהעשייה התקשורתית הנה כחומר ביד היוצר, היא יכולה להיות כלי חינוכי או חלילה אנטי-חינוכי אדיר, תלוי ידו של מי לוחצת על המתג.

“אני מודע גם מודע לבעייתיות באיגרת הדחופה הזו. היא מתעלמת מהקשיים ומהחסרונות בעולם התקשורת. פה ושם הגזמתי, אך בעיקר המעטתי בעוצם כוחם של המיקרופון והעט. אולי הפחתתי בחשיבותם של תחומי עשייה אחרים אבל אין לי ספק שהשברים, כמו ההצלחות, בחברה הישראלית – כולם נגעו-נשקו בתקשורת לגוניה, ושם לא היינו ואם נמשיך להיעדר משום אנינותנו, ניקיון-כפינו וצחות-בשרנו, הרי שנוסיף לראות בבניין פלסטין, בערכים נשחקים במדינה מתפוררת, ואל תגיד לא ידעתי ואל תאמר לא שמעתי, כי אתה יודע למה”.