למה רצה הילד לפתוח קיוסק דווקא במדבר פארן

את הביוגרפיה של המורה הגדולה נחמה ליבוביץ ע”ה [חיברה: חיותה דויטש], גמעתי כשותה משקה משכר. לא הצלחתי בפשטות – להניח את הספר על האשה הגדולה – מתוך ידי במשך שעות.

כשהגעתי לעמ’ 398, מספר עמודים לפני הסוף, קראתי שנחמה נפטרה ביום ה’ בניסן. השעה היתה 5 לפנות בוקר ואני שהתבוננתי בשעון שבידי, הצטמררתי לגלות, ללא כל גוזמא, כי אנו עומדים בדיוק ביום ה’ בניסן.

את האירוע הקטן הזה לא אשכח לעולם.

כעת שתאריך פטירתה של נחמה הגיע שוב, מן הראוי להעלות סיפור קצר ומשובב נפש מספרה של לאה אברמוביץ ‘סיפורי נחמה’:

“פעם לימדה נחמה בכיתה של ילדים טעוני טיפוח. היא לימדה אותם ספר שמות ורצתה לדעת אם הם מבינים אותה. אחרי 10 דקות של קריאת הטקסט היא הפסיקה וביקשה בלא תכנון מראש: אני רוצה שכולכם תכתבו על הנייר מה אתם רוצים להיות כשתגדלו.

הילדים נגשו למשימה במרץ, וילד אחד כתב: אני רוצה להיות בעל קיוסק במדבר פארן.

נחמה לא היתה יכולה לעצור בעד סקרנותה: מה כוונתך? שאלה אותו.

ששים ריבוא עוברים במדבר פארן, וכל מה שיש להם לאכול כל היום הוא מן… בטח נמאס להם ממנו, אני אהיה מיליונר.

נחמה חזרה על הסיפור שוב ושוב. והתרשמה משתי סיבות: תראו מה היא עוצמת הדימיון של ילד אמרה.

שמחתה היתה גם על שהחומר שלימדה בשיעור, הופנם אצל התלמיד עד שהשתמש בו מיד באופן מעשי”.

ועוד סיפור קצר מפיה של נחמה מתוך הספר הנ”ל:

“כשהייתי בת עשר החלטתי להיות טובה במיוחד במשך עשרת ימי התשובה. למשל אם אמי קראה לי הגעתי אליה בין רגע.

יום אחד רצתי להביא לאבי את מקל ההליכה שלו ואת מגפיו. הוא התפלא על התנהגותי הבלתי אופיינית ואמר:

‘שמעי יותר חשוב להיות טובה בין יום כיפור לראש השנה, מלהיות כך מראש השנה עד ליום כיפור”’.