לפי עדות של רופאה המטפלת בחולי קורונה בעיר בני ברק – שפורסמו ב‘מקור ראשון‘ בעיר קיים חוסר שיתוף פעולה, זלזול בצוותי הרפואה וצפצוף על הנהלים.
“אני רופאת קורונה באחד מבתי החולים הגדולים באזור המרכז”, כותבת הרופאה. “סיימתי עכשיו עוד סבב של פינויי חולים למקומות טיפול שונים, מותשת ומרוקנת. ולמרות זאת חשוב לי להשקיע עוד כמה דקות בכדי לכתוב את הדברים הבאים כי מדובר בדיני נפשות: מה שקורה בשכונות החרדיות של אזור המרכז, בדגש על בני ברק, מדיר שינה מעיניי”.
לדבריה, “הולכת ומתפתחת בעיר הזאת קטסטרופה שנובעת במידה רבה מהעדר שיתוף פעולה מצד המטופלים, הטעיות מכוונות ודיבור מזלזל ופוגעני בהם אני נתקלת בשבוע האחרון. אנחנו עסוקים במשך שעות אינסופיות בהסברה, בניסיון להכיל מגפה שעושה רושם שיצאה משליטה, בטיפול בחולים שבסיכון ולמרות זאת הצוותים הרפואיים נתקלים ביותר מדי תגובות שנעות בין חוסר עניין להתעלמות ולהתעמרות”.
הרופאה טוענת כי הבעיה הראשונה היא ההתעלמות מהוראות הבידוד של החולים: “לא פעם, כשאנחנו מתקשרים למטופל מאומת בכדי לוודא את מצבו מסתבר שהוא בסידורים מחוץ לבית או מנסים להתקשר לחולה מאומת ומגלים שהוא ניתק את מכשירי הטלפון על מנת שלא יוכלו ליצור איתו קשר.
“בנוסף, חלק מהחולים שמצבם השתפר קלינית, אולם עדיין חיוביים ומדבקים, מגדירים את עצמם בריאים, הם “החלימו” מבחינתם, ולכן גם מסרבים להתפנות לבידוד או להקפיד על תנאי בידוד הולמים בביתם, שכמעט אינם אפשריים בשכונות אלו”.
היא מוסיפה ומספרת על נצלנות: “אלו שכן מסכימים לפינוי לבידוד במלון, באים בדרישות מרתיחות ולא מבינים שלא מדובר בנופש. הם גורמים להתשת המערכת עם בקשות טורדניות שקשורות בתזונה, גאוגרפיה ובחירת מיקום שגוזלות זמן שהיה ניתן להשקיע בטיוב טיפול ושיפור המענה. הם מבקשים כשרויות אזוטריות, על אף שדואגים להם לגלאט, כשרות בד”ץ העדה החרדית והרב לנדאו, או מאושפזים שדורשים לעבור למלון עם חברים או מנסים לארגן פינוי לכל בני הבית למלון, גם לאלו שבאורח פלא עדיין לא נדבקו”.
לדברי הרופאה, “אנחנו נתקלים בלא מעט משפחות ברוכות ילדים שבאופן מכוון לא מקפידות על בידוד, בזמן שיש חולה או שניים אבל בבית גרים עוד שמונה או עשרה ילדים שליליים. מבחינתם, גם ככה כולם היו ביחד ומה הטעם לבודד, זאת למרות ההסברים שלנו על מניעת המשך ההדבקה”.
היא גם קובלת על כך שאין אכיפה מספקת: “כשאני אומרת למטופל שהוא חייב להתפנות והוא עונה לי: ‘לא! מה תעשי לי?’ – הייתי רוצה שרשויות האכיפה יהיו פעילות, יגבו אותנו ויפנו את מי שצריך. גם לאזרחים אין אמירות מספיק ברורות של הרבנים ובנוסף, העירייה פרקה מאהל בדיקות בשל העדר אישור”.
על הטענות כי קיים חוסר בהסברה היא אומרת: “אני לא קונה את טיעון העדר החשיפה של חרדים לאמצעי תקשורת מתקדמים ולמדיה. אני חיה את העיר שבה לכל לוויה והפגנה מתארגנים המונים בשעה-שעתיים. התחושה שלנו היא שבציבור החרדי קיים אלמנט של חוסר פחד מהמחלה. משהו בהסברה שם כשל באופן מהותי ועמוק. אין הפנמה של הסכנה למבוגרים ולשבריריים. מי שמרגיש טוב, חש שניצח. זו תחושה מתעתעת ומסוכנת.
“אי אפשר לוותר על העיר הזאת”, היא קובעת. “אנחנו מטפלים במסירות במקרים קורעי לב, בכל שיחה כמעט מתגלות משפחות שלמות שנדבקו, בניינים שלמים, ישיבות. הצוותים קטנים, ההנחיות מבלבלות וסותרות. אנחנו נלחמים בכדי להציל את מה שאפשר אבל מרגישים לבד, חסרי תמיכה, אנחנו עושים את המקסימום אבל התחושות קשות, לא זכורה לי כזו התמודדות בנסיבות שונות עם העדה החרדית שבתוכה אני עובדת כרופאה כבר לא מעט זמן. מישהו צריך לעשות משהו, ומהר”.