‘אמא, ככה הרגישו ביציאת מצרים?’ • סיון וידידיה מאיר נמלטו מניו יורק

סיון רהב-מאיר, בעלה ידידיה מאיר וחמשת ילדיהם, שבו אתמול (שלישי) לארץ, בעקבות התפרצות מגפת הקורונה בארה”ב.

משפחת מאיר שהתה בשנה האחרונה בניו יורק בשליחות ציונית מטעם המזרחי העולמי. הם החליטו לשוב ארצה כשהבינו את עוצמת המגפה בניו יורק.

המשפחה תשהה בבידוד עד תום חג הפסח.

בפוסט שפרסמה בחשבון הפייסבוק שלה כתבה סיון:

“חזרנו לארץ. נחתנו אמש בישראל, ישר לבידוד ביתי. שבועיים לא יצאנו מהבית בניו יורק. כל השיעורים והמפגשים בארצות הברית בוטלו, והשליחות שאליה יצאנו מטעם תנועת ‘המזרחי’ ממילא מתקיימת כרגע בעיקר בהרצאות ‘זום’.

זה זמן לחזור הביתה, בטח כשבבית מתמודדים כל כך הרבה יותר טוב מאשר באימפריה החזקה בעולם.

‘אמא, ככה הרגישו ביציאת מצרים?’, נשאלתי כשהתחלנו לרוקן מהר את תכולת הבית למזוודות, מתלבטים מה הכי חשוב לקחת. נדמה לי שבאמת כולנו זוכים לקראת חג הפסח לטעימה מאותה הליכה בדרך לא זרועה, אותה אי ודאות שבה אתה מרפה ומבין שלא אתה מנהל את העניינים.

על רוב השאלות אנחנו לומדים לומר כעת שתי מילים שבדרך כלל לא כיף לומר: ‘לא יודע’. לא יודעים מה בדיוק יקרה, ועד מתי, ומה אחר כך.

וממש במקביל לאותה חוסר ודאות – מגיעים ודאות וביטחון בתחום אחר: המון פסוקים ותפילות פתאום מתחדדים, מקבלים משמעות. תמיד אמרנו אותם, אבל עכשיו ממש שמים לב:

“רפאנו ה’ ונרפא” – מתי כל האנושות יחד התרכזה כך בתפילה לרפואה שלמה?
“מנע מגפה מנחלתך” – מתי התפללנו ככה פעם על מגפה?
אפילו “חג שמח” אנשים מאחלים אחד לשני השנה באופן מיוחד.

גם את תפילת הדרך אמרנו אמש בתחושה כזו. מוקפים בנוסעים מכל מיני מדינות, עם כפפות ומסכות ומגבונים לחיטוי, בדרך לארצנו האהובה אבל ממש לא כפי שתכננו, אמרנו:

“וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ, וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם, וְתִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ”.

בוקר טוב ישראל”.