מחשבות על הסלון המבולגן, איפה אתם השנה בליל הסדר ועל המשיח

1.

נו, אז איפה אתם בליל הסדר השנה? מדהים איך השאלה הטריוויאלית כל כך, עם התשובה הפשוטה כל כך, שמתוכננת זמן רב כל כך, לפעמים שנה מראש (“בשנה שעברה היינו אצל ההורים שלי, השנה זה תור המשפחה שלו”) הפכה לתהייה קיומית. לסמל לחוסר היציבות של חיינו.

נכון, יש מיליארדי בני אדם בעולם שהקורונה שינתה לגמרי את חייהם, אבל ישנו עם אחד מפוזר ומוטרד בין העמים. עיניו נשואות שלושה שבועות קדימה, אל תאריך אחד, אל לילה מקודש אחד. ולאיש – וחמור מזה: לאישה – אין ידיעה ודאית איפה המשפחה תהיה בלילה ההוא.

וזה לא שאין תוכניות, ואפילו תוכניות מגירה. אז מה? מישהו יכול להסתכל שלושה שבועות קדימה ולומר במאה אחוז: אני בליל הסדר השנה אהיה במקום הזה ובהרכב הזה?

ושלא תבינו לא נכון: זה לא שאני אומר שמישהו מכם יחלה חלילה, למה לחשוב רע, רק אפעס תצטרכו להיות בבידודל’ה קטן, כי יתברר שהשליח של הפיצה שהזמנתם הביתה בערב בדיקת חמץ, מתוך זהירות, כדי לא לשבת עם כל המשפחה בפיצרייה בחוץ, הוא נשא של הנגיף? או שאפילו לא אתם תיכנסו לבידוד, אלא אחד מילדי מארחיכם או אורחיכם. האם גם במקרה כזה תעשו את הסדר ביחד כמתוכנן?

לנו יש כרגע שלוש אופציות לליל הסדר, לפי שלושה תרחישים שונים. הכנו ממש תרשימי זרימה. אם יתבטל כאן, נלך לשם, ואם שם יהיה אסור לעשות ליל סדר יותר מחמישה אנשים, נעשה כאן. ואחרי כל התוכניות – אין לנו מושג באמת איפה נהיה השנה בליל הסדר.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הו הו נשתנה.

2.

הקורונה תפסה אותנו בזמן שליחות בארצות הברית, וזה מורכב עוד יותר לעבור חוויה כזאת בארץ זרה. אם כי נדמה לי שגם מי שנמצא במקום הכי מוכר וטבעי, לא באמת נמצא במקום הכי מוכר וטבעי. כולנו ברילוקיישן.

אפשר לדבר מכאן ועד צפון איטליה על מסרים שראוי לקחת מימי הקורונה האלה. אני באופן אישי עוקב באובססיביות אחרי כל סרטון רציני או מצחיק, מפחיד או מרגיע, שמנסה לתת פשר לחיינו בימים האלה. כל אחד והזווית שלו, כל אחד והפרשנות שלו. אבל המסר הראשוני, העיקרי והמרכזי הוא: להבין שאנחנו לא מנהלים את העולם.

בימים אלה העולם כולו נמצא בעיצומה של סדנה רוחנית שמטרתה להטמיע בנו את המסר החשוב הזה. אני אומר סדנה כי זאת לא הרצאה פרונטלית. זאת קבוצת עבודה, עם תרגילים, עם אימונים יומיים, עם שיעורי בית.

כמה זמן תארך הסדנה? חודש? חודשיים? שנתיים חלילה? אין לדעת. אם נדע, זה אומר שתהיה לנו קצת שליטה במצב, ואז הפסדנו את כל הפואנטה של הסדנה. תכלית הידיעה היא שלא נדע.

יותר מזה: לא רק מתי זה ייגמר אנחנו לא יודעים, אלא גם לא איך זה ייגמר. אנחנו רגילים לאויבים בשר ודם שמאיימים עלינו ומשבשים את שגרת חיינו. יש סדאם חוסיין, יש לו נשק כימי (כך חשבנו לפחות), אז עכשיו כולם צריכים לשים סלוטייפ על הדלתות, זה מה שיציל אותנו, ולחכות לתמונות הניצחון. להודעה של הגנרל שוורצקופ שכוחות הקואליציה הכניעו את עיראק והסכנה חלפה. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.

בסדר, אבל מה יקרה פה, כשהאויב הוא נגיף ולא בשר ודם? פתאום ליצמן יופיע לצד ראש הממשלה בסתם יום של חול, עם ספודיק חגיגי ולא עם כובע רגיל, ואז נבין שיש כנראה סיבה למסיבה? ומה הם יודיעו? שנמצא החיסון? שהנגיף נעלם? ואז שניהם ילחצו ידיים ויתחבקו ואולי אפילו יתעטשו בצוותא? מה בדיוק יקרה ואיך זה ייפתר?

קשה לדמיין. אבל האמת? אני כבר לא מנסה לדמיין. בכל זאת, אני כבר אחרי כמה ימים טובים בסדנה, והבנתי שאני לא מבין.

זאת ועוד: אני יכול לומר בסוף השבוע הזה שאני הרבה יותר מאמין בביאת המשיח, הרבה יותר מאמין בתחיית המתים, ובכלל ביתר י”ג העיקרים, וגם הרבה יותר מאמין במכות מצרים. זה לא שקודם לא האמנתי בכל זה, חלילה, אבל כן, תמיד היו שאלות: מה, פתאום ברגע אחד כל העולם יכיר במלכות ה’? הרי לפעמים נראה שהעולם בכלל הולך לכיוון הפוך. עזבו את העולם, אפילו רק ארץ ישראל. אפילו רק תל אביב. אז איך בדיוק הגאולה תבוא? מה תוכנית הפעולה של הקב”ה? איך הכול ישתנה? זה מציאותי?

היום כבר אין לי שאלות. כן, העולם כולו יכול להשתנות בן רגע. ולא עם איזו רעידת אדמה נוראה או מבול של אש שתרד משמים או כל אפוקליפסה מטורפת אחרת. כולה נגיף קטן. פיצי.

3.

אבל רגע, שלא תבינו לא נכון, הסדנה לא מסתפקת בכך שמשתתפיה יבינו שלא הם אלו ששולטים בעולם, לא משנה כמה כסף וכוח יש להם. נכון, זאת הנקודה המרכזית, אבל אחרי שמבינים אותה אי אפשר להישאר פסיבי ורק לצפות כל היום בסרטוני חתונה מרגשים מאוד ממרכז הרב.

האנושות מקבלת בימים מכוננים אלה אחריות מוגברת על הבית, על המשפחה. אם בעידן הטרום-קורונאי יכולנו לזרוק אותם לבית הספר ולקבל אותם אחרי הצהריים, עכשיו אומרים לנו: לא, הורים יקרים, אתם תחיו איתם צמוד-צמוד. כן, זה חלק מאתגרי הסדנה. ולא מדובר על לחיות איתם בחופש עם יציאות וקניונים. לא, אתם תשבו איתם בבית. אל יצא איש ממקומו. אין לאן לברוח. גם תירוצים אין כי אתם לא ממהרים לעבודה. אז קדימה, תלמדו איתם, ותרדו לשחק איתם על השטיח, ותכירו אותם.

הזכרתי קודם את מלחמת המפרץ. נדמה לי שרבים מבני הדור שלי, שהיו אז נערים צעירים, מתגעגעים לימים הקסומים ההם. נכון, היה פחד גדול, ואי ודאות, אבל לא היו לימודים, וישבנו בבית, ונהנינו מחופשה ארוכה ולא צפויה, ובסוף גם כמעט לא היו נפגעים.

אני מקווה שגם הפעם הסיפור הלא פשוט הזה ייגמר רק בבהלה גדולה ועוד נצחק על כל המסיכות ובולמוס ניירות הטואלט, אבל עד אז צריך לזכור שאנחנו, הילדים של חורף שנת 90′, קובעים עכשיו לילדי דור הקורונה איך תיזכר התקופה ההיסטורית הזאת. האם היא תהיה קסומה כבימי הבבא-בובה, או שנצרוב בהם חוויות פחות נעימות.

4.

ולסיום, עוד זווית אחת: בימים אלה אני סוגר שבוע של תפילות בלי מניין. אין קדושה ואין קדיש, אין חזרת הש”ץ ואין קריאה בתורה. וזה עצוב ומוזר וגם קצת מפחיד. הקב”ה לקח לנו גם את העוגן הבסיסי הזה. בסדר, אז לא תפילה המונית בכותל, אבל גם לא מנחה-מייריב, ריבונו של עולם? גם לזה אנחנו כבר לא ראויים? אגב, תחשבו מה זה לסגור את בתי הכנסת בשביל היהודים בארה”ב. קודם כל, מעולם לא קרה כדבר הזה בעבר. הם הרי לא חוו כאן מלחמות והפגזות והאפלות. ודבר שני, בית כנסת בחו”ל זה לא רק בית תפילה, זה כל החיים היהודיים.

ובכל זאת זכינו לסוג של תפילה בציבור. רבני השכונה הקטנה שלנו, נורת’ וודמיר, המליצו לתושבים להתפלל באותה שעה. נכון, כולם מתפללים בבית – לנוכח מספר הנדבקים החמירו ואפילו לא ארגנו מניינים ברחוב הפתוח – אבל בקבוצת הווטסאפ הקהילתית התפרסמו זמני התפילה: מנחה בשעה 18:55, ערבית בשעה 19:42. הרעיון היה שכל השכונה תתפלל ביחד, גם אם לא במניין אחד, לפחות בשעה אחת.

אז בשעה היעודה עצרנו את כל הפעילות והתפללנו בסלון המבולגן ביחד, אבא אמא, ילדים וילדות. היה בזה משהו מיוחד. הזדמנות משפחתית שלא תחזור על עצמה (אני מקווה). ברור שהחינוך הכי טוב הוא הדוגמה האישית של הליכה לבית הכנסת וההתנהגות בו, אבל מה לעשות, הקב”ה רוצה עכשיו אחרת.

ואתם יודעים מה? עולה לי רעיון. בשבוע הבא, אם ירצה ה’ (עוד ביטוי שאני פתאום מאוד מבין), אולי נייסד שיעור קצר, בין מנחה לערבית, לטובת מתפללי בית הכנסת הסלוני. ננסה ללמד אותם את ההגדה של פסח. הרי אין שום מורה או גננת שילמדו שום שיר או סיפור. הכול עלינו, ובעוד כשלושה שבועות הם יצטרכו לעמוד על כיסא ולשאול מה נשתנה.

מעניין איפה זה יהיה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’