1.
יום שני, כ’ באדר, הפתיחה החגיגית של הכנסת ה-23 (או מה שהיה אמור להיות הפתיחה החגיגית)
מה מספר הפלאפון שלך? שואל אותי השומר בבודקה שבכניסה לכנסת. טוב, זה, בחיים לא קרה לי. כאילו, מה? מבחן?
מילא אני, זוכרת. אבל אם היה נופל על בעלי, הוא היה צריך להזעיק אותי כדי לתזכר אותו בדבר מספר הסלולארי שלו.
וזה אחרי שהשומר נטל ממני את תעודת ה’כתב פרלמנטרי’ הקבועה שלי (בלעדיה תשכחו מלהיכנס ביום ‘חגיגי’ של קורונה אל המשכן) ורץ אל הניירת כדי לחפור ולמצוא את דבר קיומי.
אני לו במדויק, לא מפספסת אף סיפרה, ורכבי מורשה להיכנס אל מתחם החנייה. חנייה? לא סתם חנייה. עוד ועוד קוביות פנויות. אני יכולה להחנות את הרכב לרוחב כמה וכמה חניות. הכול פנוי. רק מי שמכיר כמה קשה למצוא פיסת מיקום ביום כזה של פתיחת כנסת חדשה, אפילו של פתיחת סתם מושב קיץ או חורף – מבין כמה זה הזוי ונדיר.
זהו. אני בפנים. אני והקירות. נפש חיה אין באופק.
2.
עשרה ימים אחורה. יום רביעי, יומיים אחרי הבחירות
השיח על הקורונה היה עדיין בראשיתו, הפחד טרם תלה בחלל, אנשים אפילו עוד לא החלו לאגור חבילות נייר טואלט.
אבל בכנסת היה קודר. רק באולם ירושלים התרחש ההפנינג האמיתי. סיעת הליכוד התכנסה עם ‘גוש הימין’. וכאילו באיטליה כבר לא החלו אנשים למות מהמגיפה, וכאילו בעוד כמה שעות לא יידעו סופית שכל הגוש לא מונה אלא 58 חברים בלבד – פה בפנים עדיין התקוטטו על מקומות ישיבה.
נתניהו טרם נכנס, והעוזרים התחרו ביניהם מי משיג לח”כ/שר שלו מקום טוב יותר, קרי: קרוב יותר לראש הממשלה.
העוזרת המסורה של מירי רגב כמעט הכריזה על ניצחון, אבל אז הגיעה חני (בליליוס, האשה הכי מסורה לליכוד ולעומד בראשו) והבהירה לה שיש קודמים בגוש. יריב לוין למשל, מי שנושא ונותן מטעם נתניהו עם חלקים באופוזיציה, זאב אלקין המעורב גם הוא, נפתלי בנט – בכיר בגוש, ואפילו איילת שקד, מספר 2 שלצידו. שלא לדבר על אריה דרעי ויעקב ליצמן שהתכבדו לשבת ממש ראשונה ליד ‘המלכות’… שכן דרעי מלך הגוש, וליצמן סגנו במאמץ הלאומי.
התוכנית הייתה ברורה: הנכבדים ייצמדו לנתניהו, כל שאר הח”כים והשרים בליכוד יישבו סביב השולחן, בחלק הממוקם ‘ממול’, שאר חלקי הגוש בשורות השניות בהן הוצבו כיסאות למכביר.
אבל אז הגיעו ח”כים מש”ס ומיהדות התורה והחליטו לתפוס את המקומות סביב השולחן. חני ניסתה להסביר, להזיז (אחד הח”כים מש”ס חמד לצון וזרק לעברה: ‘בגלל שאנחנו מזרחיים מזיזים אותנו’), אבל כולם, גם אלו מיהדות התורה, פשוט עשו עצמם כלא מקשיבים ונותרו לשבת.
וכך מצאה עצמה שרה מכובדת כגילה גמליאל יושבת על כיסא בשורה השניה, כנ”ל גם ניר ברקת. לא תקין, אבל ככה זה כשאתה צריך להחניף להמון חלקיקים בגוש.
עשרה ימים אחרי, הגוש כמעט קורס, גנץ מקבל את מלאכת הרכבת הממשלה, ליברמן מגיש חוקים פרסונליים נגד נתניהו, המדינה כמעט משותקת בשל הנגיף – אבל כמו בטיטאניק, גם ברגע שלפני האחרון עוד שידרו עסקים כרגיל.
3.
הכניסה
בפתח מבנה משכן הכנסת עמד שומר ובידו מודד חום דיגיטלי.
נדהמתי לגלות שחום גופי צנח ל-35.1 מעלות ותהיתי האם זו אני שקפואה או המדחום שלא ממש מדייק (שזה מסוכן, כי הוא לא יאתר חולים).
בהמשך אשמע מאחד מהנכנסים את הפטנט שלו (מודה, לא חשבתי שמישהו יעלה במוחו רעיון פרוע שכזה): לוקחים אקמול, מה שבטוח בטוח. עם ישראל, עם ה’סמוך’.
עומר ינקלביץ עמדה שם, לבושה בחליפה חגיגית, צחורה, לבנה, כשהכול מסביב כל כך לא יפה. כל כך לא תקין. הדיבורים על הקמת ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות מטרידה גם את מי שנמנה על גוש השמאל. אתה תומך ‘מבחוץ’, מצביע-לא מצביע, איך אפשר לנהל ככה מדינה, ועוד מדינה במשבר?
והגרוע מכל טמון במשפטים ששמעתי בפרוזדור מפי גורם בכחול לבן. “טוב, זה לא באמת שאנחנו יכולים להרכיב ממשלה. גם אנחנו מבינים שזה לא אפשרי, יועז הנדל וצביקה האוזר נחושים שלא לתמוך. אבל זה מלחיץ את ביבי, אז זה מצוין”, אמר וחייך.
לא, זה לא גרם לי חיוך. ממש לא. פעם, הכנסת הייתה מקום מכובד. לפחות יחסית.
4.
אוכל. אוכל?
בכניסה למזנון הח”כים אני מציגה, כמו תמיד, את התעודה. אבל הפעם, הכניסה חסומה.
“הכניסה מותרת לח”כים בלבד”, מסביר השומר בפתח. אומרים, שהחברה הקודמת שהפעילה את המזנון לא זכתה במכרז, שיש מפעיל חדש, אבל אפילו לבדוק האם האוכל השתפר או ירד פלאים לא נותנים.
הצצה פנימה מגלה את סגן השר משולם נהרי יושב בגפו. אווירת דיכאון, אני מתחילה להפנים. איפה החגיגיות שליוותה פתיחות כנסת קודמות? אז נכון, זו כבר הפעם השלישית שעושים את ההצגה הזו בשנה האחרונה, ועדיין, המצב מדוכדך מדי.
במזנון הבשרי כבר הרימו כיסאות, מנקים. שלטים של ‘אין כניסה ליותר מ-10 איש’ מודבקים פה בכל פינה.
ליד אחד מהשולחנות אני רואה את שר התקשורת דודי אמסלם ישוב, גם הוא בגפו.
נותר לרפואה המזנון החלבי. גם שם המון שלטים, מקפידים לא להכניס יותר מ-10 איש, אין מבחר גדול מדי – אבל לפחות ניתן למצוא פירור להשביע בו את הרעב.
באמת? אז זהו, שתוך דקות אחדות (35 דקות לאחר השעה 14:00, מעולם לא קרה כדבר הזה) – גם הוא ננעל. “קורונה”, מסביר אחד מהשומרים, ולא ברור ההקשר.
“פיצה אחרונה”, צועק מבפנים אחד העובדים, ומציע את המרכולת.
“טוב, אם אתם רוצים עוד כמה סנדוויצ’ים אז עוד נשאר, קחו מהר”, אומר אחר.
צביקה האוזר, הח”כ הכי מדובר בימים אלו, נכנס פנימה, מלוא גובה קומתו. “יועז בוא”, הוא קורא לרעהו הטוב יועז הנדל מסיעת תל”ם, שני אנשי העקרונות של כחול לבן. הם מנסים לבקש יפה, כמעט להתחנן. העובדת ליד הפסטה מסכימה למלא להם שני מגשים.
“יועז בא”. האוזר במזנון
יאיר לפיד עובר במעבר הסמוך, כולו חיוך אחד גדול. “מה קורה אצלכם, יאיר?” אני שואלת. הוא רק מחייך בתגובה.
ימים טובים באו עליהם. המנדט בידיהם. מה עושים איתו בפועל? זה כבר לא ממש ברור, אבל למה להשבית שמחות.
אלירן טל, הכתב הפרלמנטרי של ערוץ 20, יושב אף הוא ליד אחד השולחנות. או-טו-טו הוא מסיים את תפקידו ועובר לכהן כדובר עיריית חיפה.
שיהיה במזל טוב ובשעה טובה, אני אומרת לו. אין כמו חיפה, אני לא יכולה שלא להוסיף…
הוא מספר לי על ההיכרות שלו עם החרדים בעיר. הוא מכיר את אריה זיסמן מיתד נאמן, את גיסו אריק אליוביץ’, ופיו מלא שבחים על הציבור החרדי. נו, טוב, מה הפלא. באמת שאין כמו החיפאים.
בדרך לחיפה. אלירן טל
“הטוקבקיסטים אוהבים את הצעד שלכם”, אני אומרת לצמד יועז-צביקה, שיושב סביב השולחן ואוכל בתיאבון. “לפחות אצלנו, החרדים”.
הם מספרים, שספגו המון מתקפות, שזה לא כל כך קל. “נו, למה שלא תקימו איזו מפלגה?” אני הופכת ליועצת לרגע.
“שנעבור לש”ס?” צוחק יועז. “אולי לליצמן? לדגל?”
“לא, פשוט תקימו משהו ימני-מרכזי טוב. עם אהבה למסורת”.
5.
בחדרי העיתונאים
אמרו שחדרי העיתונאים נמסרו לוועדת הבחירות. אז אמרו. תסמכו תמיד על דובר הכנסת שמוליק דהן שיסדר לעיתונאים את העניינים על הצד היותר טוב.
אם הוא הצליח ביום מלא קורונה שכזה לדאוג לכניסת עיתונאים לכנסת, מה זה בשבילו להשאיר להם את שולחנות העבודה.
בחדר אחד פגשתי את יקי אדמקר מ’וואלה’, בחדר אחר את שני החרדים יוסי טיקוצ’ינסקי מ’יתד נאמן’ ושמעון ליברטי מ’הדרך’.
“אל תשאלו כמה קשה היה להיכנס לפה היום”, סיפר שמעון. מתברר, שתעודת הכניסה שלו מכילה את המילה ‘כתב’ בלבד. הוא לא שם לב לזה שלא הוסיפו את המילה ‘פרלמנטרי’. היום זה הפך לקריטי.
טרטרו אותו, בסוף הגיע המושיע, שמוליק דהן, שסידר כניסה.
אנחנו מתלבטים האם יש טעם ללכת לרחבת ווייל, כדי לחזות בכניסת נשיא המדינה רובי ריבלין, ומחליטים שעדיף לצפות בשידור חי.
בהמשך אעשה טויסט ואצטרף לחברתי העיתונאית טל שניידר – יחד נתבונן במצעד כולו מבעד לחלונית (נקייה, צריך להודות). אין לי מושג איך עלה הרעיון המבריק במוחה של טל, אבל עיתונאים מבריקים כמוה יודעים הכל.
הנשיא נכנס. מבעד לחלון
6.
במסדרונות
אתם לא מבינים כמה עצוב פה. מרחק של שמים וארץ מימים מקבילים בעבר, אפילו מיום כנסת שגרתי.
במסדרונות של חדרי הח”כים שקט דממה. שומעים כל פסיעה בקול רעש גדול. ח”כ יעקב אשר מתקרב לחדרו, אני שואלת אותו אם גם הוא חש באווירה העגמומית.
בדרך לפה הוא עבר בטלז סטון, שם מתגוררים שניים מילדיו. הביא משחקים, אמר שלום, ונסע ‘לעבודה’. בימים אלו הדאגה של כולנו נתונה לבני משפחותינו, אלו שבבית, הקטנים שבחופשה, והנשואים שבבתיהם.
במסדרון אחר, אני פוגשת את ח”כ ניצן הורוביץ. “מה יהיה?” שואלת גם אותו.
“לא יהיו בחירות רביעיות, משהו יקרה”, הוא נשמע בטוח. אבל אז מכחכח בגרונו ומתלבט. “בעצם, אמרתי את זה גם בסיבוב הקודם, אז מי יודע”.
לפחות הוא הגון מספיק כדי להודות שטעה. נדיר אצל נבחרי הציבור שלנו.
את השיחה הארוכה ביותר תפסתי על המדרגות, עם ח”כ גדי יברקן, מי שערק משורות כחול לבן (תל”ם) היישר לזרועות הליכוד, עוד בערב הבחירות.
לא היה עדיף שתישאר בכחול לבן, ותערוק אחרי הבחירות? אני תוהה בקול. אחרי הכל, זה יכול היה כעת להציל את המצב. הוא פלוס אורלי לוי מציבים 60 ח”כים אל מול יוזמותיהם היומיומיות של החבר’ה מגוש השמאל.
לא, הוא לא כזה, הוא מסביר לי. הוא אדם הגון, הוא לא ירמה את הבוחרים.
אני מכירה אותך מהכבוד שלך לאמא שלך (זוכרים איך התכופף כדי לנשק את רגליה?) ומעריכה אותך על כך, אני אומרת לו.
“אני ימני אמיתי”, הוא אומר לי, ומזכיר שהיה ב’תל”ם’, לא במפלגתו של בני גנץ גם לא במפלגתו של יאיר לפיד. הם הצטרפו בהמשך, זה נכון, אבל מלכתחילה הוא היה עם בוגי יעלון (שבימים ההם, עוד נחשב ימני).
גדי מעריך שהביא איתו לליכוד עשרות אלפי מצביעים, שנשמעו לקייסים הרוחניים של העדה האתיופית, שהעריכו את פועלו משכבר הימים והשנים לטובת העדה כולה. הוא מספר לי, שבכחול לבן חש שלא מעריכים אותו ואת הקולות שהביא, ושבליכוד יודעים להעריך.
וזה חשוב לו מאד, ובצדק.
7.
ברחבת וייל
לא תכננתי לצאת אליה, אבל שמוליק דהן הנמרץ פגש אותי ואמר: ‘את חייבת לראות’.
על הרחבה פזורים מתחמי עבודה, אחד לכל כלי תקשורת, “לכל מתחם יש סדרן, שמוודא שבכל רגע נתון אין יותר מ-10 אנשים במקום, עם המרווחים הנדרשים. כאן נערכים שידורים ישירים, בהתנהלות פה אנחנו מהווים דוגמה אישית לעם כולו, וכמובן גם בלי קשר, ממלאים את הוראות משרד הבריאות”, הוא מסביר.
“אנחנו יוצרים את האיזון הנכון בין הרצון לשמור על ההנחיות מצד שני לתת לתקשורת לדווח”, הוא מוסיף, ותהיו בטוחים שזה עלה לו בעבודה מאומצת. זה לא היה קל בכלל להגיע להישג הזה של מתן אפשרות חופשית לסקר. כמובן, במגבלות הנדרשות.
התדרוך של שמוליק דהן
שמוליק היה בעצם השגריר של אנשי התקשורת, מול משרד הבריאות, מול כל מי שהיו מעדיפים אולי לנעול את הכנסת לכניסת תקשורת וכל מי שבעיניה נחשב ל’מיותר’. אז תעריכו.
לומר את האמת? יצאתי משם בתחושה קשה. בתקווה לימים יפים יותר לבניין הזה. לא רק בגלל הבוץ הפוליטי העכור, אלא גם בגלל האווירה, שבתוך כתלי הבניין הזה הפכה לכל כך מורגשת.
ימי קורונה. לא פשוט. פוליטיקאים, אתם בטוחים שהפנמתם את המצב?