1.
כצפוי, היו עיתוני סוף השבוע של המגזר החרדי עיתוני-מלחמה. לצד תיאורים מצמררים על פצועים, הנלחמים על חייהם בבתי החולים, היו גם תיאורים מזוויעים על המנהרות שתוכננו לקראת פיגועים ראוותניים.
בין לבין, היו גם משפטי ביקורת, מרומזים או גלויים, אודות הפעולה, ואודות מחדלי המודיעין. וגם – הרבה מאד תיאורים של ניסים, נפלאות ותפילות.
אך מעל לכל בלטה השבוע, במציאות כמו גם בעיתונות החרדית, תחושת האחדות של עם ישראל. מחזות שכמותן נראו בארץ בשנות השישים, השנים שלאחר הקמת המדינה, חזרו על עצמם במלחמה הנוכחית.
עם ישראל הציף את אזור הלחימה בכל טוב הארץ, למען הלוחמים. פתאום הושתקו, כמעט לחלוטין, קולות הביקורת, ההיסוס. כל העם הפך לחזית. זה החל, כדאי לזכור, בחטיפת שלושת הנערים, אבל המשיך והתחזק עוד ועוד בכל יום של לחימה.
פתאום חש כל בעל חנות (שווארמה, אייפדים, גרביים ומה לא) כי ליבו עם החיילים, והתניע רכבים דרומה, כדי להביא מסחורתו. פתאום הפכה כל אם ששלחה בן לחזית, לגיבורת שכונתה ולנערצת על כל שכנותיה.
בנושא הזה, הייתה התקשורת החרדית מאוחדת לגמרי.
כי הפעם הזו, המלחמה הזו, המבצע הזה – כוחנו באחדותנו.
2.
‘המודיע’ קצת נסחף עם האופטימיות שחגגה בשער עיתון יום שישי. “אנשי חמאס נכנעים עם דגלים לבנים”. “ההערכה: החמאס על סף קריסה”.
ברשימת ההישגים המלחמתיים שבשער לא מצאתי מילה וחצי מילה על ההרוגים בצד הישראלי. פצועים ברצועה, נעצרו לחקירה, הרוגים ברצועה, מנהרות שהתגלו, טילים ששוגרו לעבר ישראל. ואיפה פצועים והרוגים מהצד הישראלי? – אין.
המתחרה ‘המבשר’ היה עדכני יותר. “רעידת אדמה על המנהרות”, בישר שער המוסף ‘שבועי’, וגם טרח לעדכן על קצינים וחיילים שנפצעו, נהרגו, כמו גם על אזרחים.
3.
האופטימיות הזו של המודיע, אגב, הייתה שזורה גם בנושא נוסף, די מפתיע: עיריית ירושלים.
“ראש עיריית ירושלים מבטיח לאכוף את החוק נגד חילול שבת במתחם התחנה ובמקומות נוספים”, כך במפורש. ובאחד מעמודי האמצע: “אושרה הקצאת בית כנסת לאברכים בשכונת גבעת המבשר בירושלים”.
אידיליה נוסח עיר הבירה.
ולא, מה פתאום, אין לכך כל קשר לעובדה שחסידות גור תמכה בראש העיר ניר ברקת בבחירות האחרונות (ולפני אחרונות). עיתונאים אינם פועלים על פי דרישות פטרוניהם.
4.
אירוע ‘היסטורי’ נוסף סוקר השבוע בעיתונות החרדית. מאחר והוא התקיים ביום שישי שעבר, לאחר סגירת העיתונים, נאלצו לכתוב עליו השבוע, באיחור של שישה ימים. אבל שלא לכתוב על נושא כה חשוב – אי אפשר. בפרט, כשהרבה פוליטיקה חדשה לא זרמה בשבוע האחרון. שבוע המלחמה, הוא השבוע של הכתבים הצבאיים.
לא תאמינו, אבל שלושת קודקודי הסיעות החרדיות, אריה דרעי יעקב ליצמן ומשה גפני, הוזמנו אל ‘הקריה’ בתל-אביב, לפגישה אישית עם ראש ממשלת ישראל. ועוד יותר מפתיע: נתניהו הציע להם להיכנס לממשלתו. כך לפחות הם טוענים.
לפי גרסת בקהילה, היה זה דרעי שביקש מנתניהו להצטרף לממשלת החירום שלו. עובדה: כך סיפר נתניהו לליצמן וגפני כשנפגשו איתו, זמן קצר לאחר שדרעי יצא מהלשכה.
בחרו באחת מבין האפשרויות הבאות:
- ביבי ‘עבד’ על ליצמן-גפני. הוא זה שהציע לדרעי הצטרפות לממשלה.
- דרעי אכן היה זה שביקש, אך קיווה שנתניהו לא ידליף החוצה, ולכן מיהר להכחיש לשני חבריו.
- ליצמן וגפני הם שהדליפו את הסיפור לבקהילה – ושיקרו. נתניהו הוא שהציע לדרעי, ולא סיפר לליצמן-גפני שדרעי הוא שהציע.
- כתב עיתון בקהילה בדה מליבו את הסיפור.
מבלי להמליץ לקוראים על האפשרות הנכונה לטעמי, מה שברור הוא שגם אם נתניהו הוא שהציע את ההצעה, הוא לרגע לא התכוון אליה ברצינות. הגם שבלשכת דרעי מאוד רוצים להאמין שנתניהו “מת להכניס את החרדים לממשלתו” – שטות לחשוב כך.
לנתניהו עדיפה הממשלה החילונית הקיימת על פני ממשלה חרדית שתגרור הסתה תקשורתית בלתי פוסקת על “הכסף שנתניהו נתן לחרדים”.
אגב, התירוץ “ליברמן לא מסכים”, הפך לאגדה חולפת. אחרי שפירק את השותפות של ישראל ביתנו עם הליכוד ושב ותקף אותו, נתניהו לא חייב דבר וחצי דבר לליברמן.
5.
רק שבוע חלף מאז שיבחתי את כתבת השטח המשובחת של ‘יום ליום’. השבוע, בחר עורך העיתון לעשות את כתבת השטח שלו… בעיתון ‘משפחה’ דווקא. אז הצל”ש עובר לשם.
במקומה הסתפק יום ליום בכתבת שטח בת עמוד אחד בלבד, בניר-עם שבדרום. כתבה יפה, אבל בהחלט לא ממצה. זה כמובן עדיף על חצי עמוד ב’בקהילה’, אבל מאכזב על רקע הכתבה היפיפייה מהשבוע הקודם.
את צל”ש השטח לקח השבוע ‘משפחה’ – ובקלות. הוא שיגר את כתביו למקומות רבים, כשהם מביאים באמתחתם כתבות יפות ומרתקות, ובהחלט טלטל את כולנו דרומה.
אגב, לשלוח כתב לבני ברק או לכפר יעב”ץ – מיותר וחסר טעם. המשיכו לשלוח אותם דרומה, ואל תשלו איש מאיתנו כי בני ברק או כל ישוב אחר במרכז הארץ הפך להיות חזית. התושבים שם אפילו לא מתחילים לחוש את מה שחשים תושבי הדרום, ולא מהיום.
צל”ש מיוחד מגיע לפרויקט 4 אימהות, לא אותן שהביאו לסיומה של מלחמת לבנון השניה, כי אם אלו שמגבות בכל ליבן את הבנים אותם שלחו לשדה הקרב: יהודית גלזר מרמת הגולן, דורית הראל מבאר שבע, שירה מנשה מגבעת שמואל ויעל הר כסף מחיפה.
התיאור שלהן את הדאגה – מצמרר. קשה לקרוא את תיאור חוסר התקשורת שלהן עם הילד המגויס. “אני חרדה, מפוחדת עד מוות, כל דפיקה על הדלת מותירה אותי חסרת נשימה, כל צלצול טלפון מקפיץ אותי”.
הן מחזקות את הלוחמים ואת שולחיהם, הן שלמות עם עצמן, הן מעודדות את עצמן.
ואת כולנו.
6.
דווקא הקטע הפוליטי השבוע חלש בעיתון משפחה. אבל אולי טוב שכך. אחרי הכול, זהו שבוע מלחמה. כשהתותחים רועמים, הפוליטיקה אמורה לשקוט.
ובכל זאת, מכאן ועד למשפט מצחיק כמו זה המספר כי איציק סודרי יפתח לבוז’י הרצוג את דלתות הציבור המזרח-מסורתי – הדרך רחוקה. נו,באמת.
קודם שינסה לפתוח את דלתות המזרח מסורתי לש”ס עצמה (לשלם, או לכל אחד משני חלקיו).
7.
די! נמאס מכתבות היח”צ.
עם סיומו של השבוע השלישי למלחמה והראשון למלחמה הקרקעית, מעל במה זו נישא בקשה לכל עורכי העיתונים: אנא מכם, הפסיקו לשתף פעולה עם מבול היח”צ שנחת על כולנו. לאומי עם הדרום, מרכנתיל עם הדרום, הכללית עם הדרום, קוקה קולה עם הדרום, טרה עם הדרום, רבנים עם הדרום, ח”כים עם הדרום.
בקשו ממשרדי היח”צ, בעדינות, להמיר את הידיעות הללו בידיעות אחרות. קוקה קולה עם השבת מצלצל הגון יותר מקוקה קולה עם הלוחמים.
למען השם, אם אתם באמת רוצים לתרום, מכל הלב, לחיילים הנלחמים, עשו זאת בלי רעש והקשות מקלדת.
8.
ועוד משהו, מציק הרבה יותר: לא ברור איך השתרבבה ולמה בינות לעמודי הצרכנות וידיעות היח”צ, של ‘חדשות משפחה’ הידיעה: “כך ניבא מרן הגר”ע יוסף זצ”ל את ירי הטילים בעקבות ההתנתקות”.
מה לכהן בבית קברות?
אגב, שימו לב לתאריך של העיתון. גם הוא חשוב.
9.
בהצתה מאוחרת, ובאיחור של שבועיים, נזכר ‘בקהילה’ לפרסם כתבה על מסע העיתונאים לחצי האי קרים.
אז טוב מאוחר מאף פעם לא. ובכל זאת, פרסומה שבוע קודם לכן (גם באיחור של שבוע) היה מיטיב עם הכתבה.
10.
אפרופו מלחמה: חסר היה לי בעיתונים גדושי המלחמה אזכור אודות יום השנה לפטירתו של הגרי”ש אלישיב. לא מצאתי על כך לא במשפחה, גם לא בהמודיע (ואין כוונתי לחלק התורני). בטח לא ב’יום ליום’.
11.
את הצל”ש על התיאור הממצה ביותר של מחדלי המלחמה יש להעניק השבוע ל’המבשר’, שלא ברר במילים.
• “כרגע הם רק שואלים שאלות קשות בתוככי החדרים הסגורים, הם לא מדברים בקול, ביום שאחרי המלחמה הם יציפו את התהיות”.
• “הם שומעים מחיילים על מאופקות יתר, על ריסון מוגזם בבניינים בהם מצויים מחבלים”.
• “כבילת ידיים של החיילים”.
המודיע הצליף מעט, הגם שמשפט אחד שלו, אודות המנהרות (“טרור במעבה האדמה”, הייתה הכותרת אותה בחרו), היה קולע במיוחד:
“בעוד נתניהו דיבר על איראן, הוא שכח את איראן שנמצאת פה מתחת לפנס, מתחת לאדמה”.
12.
ולסיום, דבר אחד מוזר צד את עיני כשעיינתי בשבועונים ‘בקהילה’ ו’משפחה’.
לפני שבוע פרסמו שני השבועונים ידיעת יח”צ מטעם ‘יד לאחים’. נכתב בה כי ‘הקרן לידידות’ מממנת מסיון. ‘הקרן’ מיהרה לדרוש פרסום תגובה מטעמה, והזכות ניתנה לה.
המעניין הוא כי ‘יד לאחים’ (מניין ידע על ההתנצלות?) מיהר לפרסם עמוד פרסום, שחור על גבי לבן, ובו מכתב מפורש של הגרי”ש אלישיב זצ”ל, בו מובהר בחתימת ידו כי הקרן מממנת מסיון. מאחר ועל מודעה לא חלה כל אחריות של המערכת, אין סיכוי לפרסום תגובה בשבוע הבא…
כאן המקום לציין כי ‘משפחה’ די ‘כיסח’ את ידיעת התגובה, הסיר ממנה את שמו של משרד הפרסום המטפל בתיק ‘הקרן לידידות’, כמו גם פרטים נוספים המנסים להחמיא לקרן. ‘בקהילה’ יצא מגדרו והעתיק מילה במילה את הנשלח, כשהוא נדיב מאד במספר המילים.
אולי מחוסר כתבות שטח מספקות, שהותירו מקום.